בשנתיים האחרונות עמל הממשל האמריקני על תוכנית, שלראשונה אינה מתבססת על מתן זכויות לאומיות לפלשתינים, אלא על שלום אזורי. בעיניו, ישראל היא נכס לאזור, וככזו עליה להישמר בגבולות בני הגנה וזכותה לשמור על חלקים נכבדים מחבליה ההיסטוריים. ישראל של נתניהו הצליחה לשכנע את הממשל שההתנחלויות אינן המכשול לשלום, אלא התנהלות הצד הפלשתיני.
ארה"ב, כמעצמת על, רואה את הפוטנציאל הגלום במזה"ת, ומנגד בוחנת את המציאות שמעצבים אירן, האחים המוסלמים ואנשי הג'יהאד הסלפי המובילים להתנגשות. מסקנת הממשל היא שגם ההנהגה הפלשתינית, המבכרת את חורבן-ישראל על פני הקמתה של מדינה פלשתינית, מהווה חלק מ"ציר הג'יהאד". הממשל חושש בצדק שמדינה כזו עשויה להפוך למוצב קדמי של ציר הג'יהאד.
בעיני הפלשתינים ישראל היא פולש זר; הם מסרבים להכיר בה כמדינת העם היהודי ולשאוף לסופיות הסכסוך. טראמפ כנוצרי מאמין וכאיש עסקים מכיר את הוויתורים הישראלים ואת הטרור הפלשתיני. הוא רואה לאן אירן מובילה את האזור ומבין שזו תוצאה של תפיסת "המזרח התיכון החדש" של
האיחוד האירופי וממשלים קודמים.
טראמפ מחלק את השחקנים לטובים ורעים: מי שלצידנו ומי שנגדנו. ישראל כמוצב הקדמי של המערב תישמר מכל משמר. לא תוקם לצידה מדינה שאינה שוחרת שלום ולא מכירה בזכות העם היהודי למדינה בארצו. טראמפ מבהיר לערבים שהכרה בישראל כמדינת היהודים אינה שוללת את קיומם בביטחון ובשלום. מכאן, שההתנחלויות אינן מכשול אלא הזדמנות לשלום. אזורי התעסוקה המשותפים בהתנחלויות, ההפריה ההדדית שבין החדשנות הישראלית לבין המשאבים הטבעיים הערביים הם הפתרון. ישראל כאי של חדשנות טכנולוגית, היא המודל להובלת עמי האזור לשגשוג ולביטחון.
לשם כך השיגו אנשי טראמפ ערובות כלכליות ממדינות האזור תוך העברת המסר: או שאתם אתנו או שאתם נגדנו. במידה שהפלשתינים ייצאו למלחמת חורמה בתוכנית, ייסוג הממשל האמריקני מתמיכתו בהם, ועשוי לחזור בו מההכרה בזכותם להגדרה עצמית, דה יורה ולא רק דה פקטו. הפלשתינים צריכים להפנים שגם עמים עתיקים ומבוססים מהם, דוגמת הבאסקים, הכורדים, הקטלונים והוולשים, אומנם לא זכו להקים מדינה אבל חלקם נהנה מאוטונומיה.
ישראל צריכה לחבק את התוכנית ולהתנהל במסגרתה כי היא סנונית המבשרת את בוא האביב. עליה למקסם את הרווח, להחיל ריבונות בכל מקום שתוכל, לפעול לפירוז יהודה, שומרון ועזה, ולשמור בידיה את הנכסים ההיסטוריים. עליה להשתלב במרחב בגלוי ולרכוב על הקטר האמריקני למחוזות הרחוקים ביותר שיכלה לדמיין. מתי הייתה לנו נקודת פתיחה כזאת במשא-ומתן?
