אנו חוגגים בימים אלה 71 שנים לעצמאות ישראל. מדינת-ישראל היא הפרויקט ההירואי של הציונות, שחיפשה במשך כמה עשרות שנים מענה ל"בעיית היהודים" אחרי קרוב ל-2000 שנות גלות. הסתבר ליהודים החושבים בעם היהודי, שבכל המקומות בהם שהו בני-העם "כאורחים" של עמים אחרים במדינותיהם, נאלצו הם במוקדם או במאוחר לשלם מחיר כבד מאוד על האירוח; ובדרך כלל היה זה מחיר בדם ובדמים תרתי משמע.
אורח הוא קרוא או נסבל, עד אשר מסיבות כאלה ואחרות נמאס למארח ממנו. ואז בתירוצים מתחכמים ובדרכים מפותלות הוא מסביר לו שהגיע זמנו לאסוף את מטלטליו ולצאת לדרך חדשה. טיבה של הדרך החדשה היא תמיד עניין של החלפת גלות בגלות. כאשר היהודים אינם מבינים את "הרמז" ומשתהים מדי בחיפוש אחר "חוף המבטחים" הזמני התורן, יש אצל המארח קצר-הרוח מי שידאג להבהיר ליהודי, שעבר זמנו ו"פג תוקפו"...
פעמים עטוף ההסבר בהנמקות תיאולוגיות דוגמת הנצרות והאיסלאם ופעמים בהנמקות הלקוחות מעולם הפילוסופיה דוגמת תורת הגזע. ההסברים האידיאולוגיים באים להסתיר את העובדה שלרוב הסיבה האמיתית היא שנאת זרים, חוסר סובלנות לזולת או משבר כלכלי-חברתי ופוליטי. מה שמאפיין חברות המוגדרות כעמים, הוא שהן קרובות אצל עצמן. עניי עירן קודמים תמיד לזרים ומול היהודים, בין אם מסיבות תיאולוגיות ובין אם מסיבות תרבותיות או כלכליות - הם היו תמיד הזרים, או לפחות החלק הכי פחות נסבל מהם.
1 הואיל ואיננו חסרים דוגמאות לעובדות אלה במהלך 2000 שנות הגלות שלאחר חורבן בית שני, התפתחותם של תנאי אי-יציבות פוליטית וכלכלית באירופה - שבמהלך כ-400 השנים שבין ימי הביניים ועד תחילת המאה ה- 20 הייתה "מרכז העולם" - היו אותות אזעקה מובהקים ליהודים בעלי "אוזן מוסיקלית" וכושר הסקת מסקנות ולימוד מההיסטוריה. יהודים אלה היו במחצית השנייה של המאה ה-19, מחולליה האמיתיים של הציונות. אף אירוע יחיד לא חולל את השינוי התודעתי - לא פרשת דרייפוס לבדה, לא הפְּרעות במזרח אירופה כשלעצמן ולא פרוסיה המתארגנת באירופה לכוח יבשתי-עולמי בחסותו והדרכתו של ביסמארק ברבע האחרון של המאה ה- 19; גם לא תנועת "אביב העמים" של אמצע אותה מאה, שלוותה בהתפרקותן והתהוותן של מדינות ומעצמות, שמיעוטן שלטו לתקופות מוגבלות בחלקים גדולים של העולם הנגיש באותן שנים. יסודות תחושות הבטן השליליות של אותם יהודים, באו כנראה מהצמרמורת שעברה בעצמותיהם מחמת התחושה, של אי-יציבות גדולה, הממשמשת ובאה על אירופה והעולם.
אי-יציבות הייתה תמיד מבשרתן של אירועים שליליים, משבריים, עתירי אלימות ושפך-דם. במצבים אלה הוכו היהודים תמיד מכות אנושות, מבלי שיהיו אחראים או שותפים ממשיים ליצירת המשברים עצמם.
כאשר מתרחש משבר במדינה אחת, יכולים "הזרים" שלה ויהודים בכללם, לעקור ממנה למדינה שכנה ולמצוא בה מקלט עד יעבור זעם.
2 רובם אינו חוזר בדרך כלל למקום ממנו עקר, אלא משתקע במקום החדש, עד אשר משבר חדש עוקר אותו גם משם. אולם, כאשר המשבר הוא אזורי ולא כל שכן עולמי, נוחיות זו פגה וקטלניות המכות שסופגים הזרים ובראשם היהודים מחריפה עשרת מונים. כל זאת הבינו אבות הציונות ומכאן היה המרחק למסקנה שהפעם נדרש פתרון דרסטי, כולל, מקיף ועכשווי, קצר למדי. התנועה הציונית חיברה וליכדה את כל אותם יהודים שהבינו והפנימו, שהפתרון היחיד שישנה את מצב היהודים מן היסוד ויהפוך אותם "מזרים נצחיים" ו"אורחים בלתי-קרואים" כרוניים, מבעיה נצחית של סביבתם ומושאם של אסונות מתגלגלים המאיימים לכלותם - היא נורמליזציה שלהם כעם. יצירת נורמליזציה מחייבת טריטוריה - מדינת לאום ריבונית משלהם - ומדינה כזו, שהייתה שלהם גם בעבר - אכן קיימת. הם נושלו ממנה בכוח הזרוע ועליהם לחזור אליה ולחדש בה את חייהם הלאומיים. להתארגנות שאמורה הייתה לחולל שינויים אלה קראו ציונות ומשהוגשמה המטרה - עוד בטרם הושלמה כליל - נקראה המדינה ישראל.
מדינה לעולם אינה ניתנת לעם על מגש של כסף. קיומה של מדינה ריבונית לעולם איננו מובן מאליו. הסכנות לקיומה הן פנימיות וחיצוניות ומחייבות עמידה על המשמר ונכונות להקרבה. אין מדינה ריבונית שאינה נאלצת מפעם לפעם להגן על קיומה או זכויותיה ולשלם על כך מחיר דמים. "שלום" הוא מצב שבו מקרים אלה נדירים יותר ועוצמתם נמוכה יחסית. אולם, שלום אבסולוטי קיים רק בחזון "אחרית הימים" של נביאי ישראל.
הקירבה בין יום השואה ליום הזיכרון וליום העצמאות, ככל שהדבר נשמע אולי בנאלי, אינם מקריים. הדברים מייצגים שלימות אחת. השואה היא תוצאה מכך שלא הצלחנו להקים את המדינה היהודית מבעוד זמן, בטרם התחוללה ושמִפניה חששה הציונות. בשל כך לא עמדה לרשות העם היהודי בזמן המלחמה אף ארץ מקלט שהייתה מוכנה לפתוח לרווחה את שעריה ולקלוט כל מי שסכנת כיליון אמיתית ריחפה על ראשו. עובדה זו הקלה על הנאצים בביצוע תוכניתם המפלצתית ל"פתרון סופי" של הבעיה היהודית. השואה השמידה את המאגר האנושי הגדול והחשוב ביותר של העם היהודי בעולם, שאמור היה להוות בסיס לפתרון המדיני-לאומי ההכרחי לשבירת מעגל הקסמים של רדיפת יהודים בלתי נפסקת ואיום קיומי ורוחני על הישרדותם. השואה לא חוללה את המדינה, רק הוכיחה את חיוניותה.
תוצאת שואת אירופה הייתה שכאשר הגענו אל סף רגע הקמת המדינה היהודית, לא הספיק כוחו של הישוב להשלמת המהלכים שנדרשו ליישום הפתרון הלאומי. למעשה, בחודשים הראשונים שלאחר הכרזת העצמאות, כלל לא היה מובן שהיישוב ישרוד את התוקפנות הערבית שביקשה לחסלו באיבו. שני אירועים היסטוריים אלו הוכיחו שהעם היהודי, כשהוא מפוזר ומפורד, מסכן בכך דרך קבע את קיומו. שכן אין שום דרך ריאלית בה קהילה יהודית "אורחת" במדינה אחת, תוכל לסייע לקהילה אחרת ונרדפת, ככל שהדבר נדרש על-פי אילוצי השעה. יהדות ארה"ב, שהייתה באותן תקופות הקהילה היהודית החזקה ביותר בעולם, במדינה שהפכה בסערת מלחמת העולם השנייה למעצמה העולמית החזקה ביותר, לא הצליחה לשנות את מדיניות ההגירה השלילית של הנשיא רוזוולט ולא הצליחה לדרבן את הממשל האמריקני לתקוף את מחנות המוות הנאציים. מכאן שלא יכלה לסייע באופן מהותי למאבק הצבאי לעצמאות בארץ-ישראל. אינני אומר שלא עשתה דבר; אני אומר שמה שעשתה היה בדרך כלל מעט מדי ומאוחר מדי ובמשברים גדולים אין בכך די.
שיעור הקורבנות שספג היישוב בארץ במלחמת העצמאות בעטייה של מציאות זו, היה גבוה ביותר (כ-1% מכלל האוכלוסייה, כשמרבית הנופלים הם צעירים ובני גיל הביניים). כוחה של ישראל לא עמד לה לסיים את מלחמת השחרור באקט מכריע של ניצחון, שיבסס ויבצר הסדרים מדיניים ואסטרטגיים המבטיחים את הקיום הפיסי. חלק מהמלחמות שניהלה ישראל לאחר מכן, נבע מסיבה זו.
מלחמת ששת הימים, הייתה למעשה השלמתה של מלחמת השחרור. מנהיגות היישוב של אותם ימים לא הבינה ולא הפנימה זאת, ובמידה רבה ביזבזה מרכיבים קריטיים3 של אותו ניצחון ממדי הפגיעות והיקף החללים הפך אירועים אלה לטראומתיים ולהערכתי מציאות זו תמשך עוד כ-2 דורות.
שבעת מרכיבי העוצמה הלאומית של מדינה ריבונית כוללים: 1. דמוגרפיה 2. טריטוריה 3. כלכלה 4. עוצמה צבאית 5. רמת טכנולוגית 6. איכות המשטר 7. הרמוניה חברתית. סדר מניית מרכיבים אלה אינו קובע בהכרח את חשיבותם היחסית. חשיבותם נגזרת מהאתגרים שבפניהם ניצבת המדינה. שלושת המרכיבים החלשים יחסית בתמהיל הישראלי מול העתיד הנראה לעין הם: דמוגרפיה, טריטוריה ואיכות המשטר; דרכי התיקון הן עניין לדיון נפרד. שניים מתוך השלושה - דמוגרפיה ואיכות המשטר - תלויים בעיקר בנו ובעם היהודי החי עדיין בתפוצות.
אל יובל המאה צריכה ישראל לחתור והגיע כשהיא משוחררת מתובנות גלותיות לגבי משמעותה של ריבונות יהודית בארץ-ישראל וכאשר ריבונות זו אינה נתונה עוד לוויכוח אידיאולוגי, פוליטי או משפטי ומעוגנת בחוקה כתובה ומאושררת במשאל-עם.
