בואו ננסה להבין מהם שיקוליו של ראש הממשלה
בנימין נתניהו, כאשר צצה ועולה שאלת החסינות. והרי החסינות איננה לתמיד. החסינות היא עד תום ימיה של הכנסת הנוכחית, או עד אשר יהיה שינוי בנסיבות אשר יצדיק ביטול תוקף החסינות - המוקדם מבין השניים.
1. דחיינות – כל חשוד בפלילים, בייחוד כזה אשר נחשד בעבירת שוחד שעונשה המרבי הוא 10 שנות מאסר יעשה כל מאמץ על-מנת לדחות את ההליכים, אפילו אם זמן הדחייה איננו נספר לצורך ההתיישנות.
2. הפרעה לתפקוד – ברור ש"תיק" הניהול של המשפט הפלילי איננו משחק ילדים, מחייב הקדשת זמן וכמו שאמרו רבים ממתנגדיו. אין זה נכון לעסוק גם בניהול המדינה וגם בניהול המשפט במקביל. ולכן ראש הממשלה אשר אינו חייב לעזוב את תפקידו והחוק אינו מחייבו, מצא דרך אחרת, ראויה על-פי חוק להפריד בין התיקים.
3. תמיכה כספית – המכשול העומד כעת בפני קבלת תרומות מגורמים זרים לצורך הגנתו הוא ועדת ההיתרים הפועלת מכוח המלצות ועדת אשר למניעת
ניגוד עניינים של אנשי ציבור. אם ההליך ינוהל לאחר שנתניהו לא יהיה כבר איש ציבור, לוועדת ההיתרים לא יהיה מה לומר בעניינו.
רואים אנו שיש שיקולים מאוד מרכזיים אשר יובילו את נתניהו לבקש חסינות, על-אף שאת חלקם היה יכול להשיג באמצעות הימנעות מריצה בבחירות האחרונות. אך הוא משוכנע בחפותו והחליט לרוץ. ההצלחה שאפילו הוא לא שיער אותה בבחירות, הפיחה רוח סופה במפרשיו, ולכן החסינות. ככל שהכנסת תאשר שהוא עומד בלפחות אחד מהקריטריונים לחסינות (ולדעתי הוא עומד ביותר מאחד), היא פתרון ההולם כראוי את צרכיו.
