הדמות הראשונה אליה הם מתוודעים היא של אייל סלע, מפקד יחידת העילית ללוחמה בטרור. הוא פותח את החלק הראשון של הספר והוא גם מסיים את חלקו השני עם אותה יחידה שהוקמה כדי שיעמוד בראשה, בחלק השני של הספר. אייל סלע, דמות של לוחם המסתער אלי קרב ב"עיט", יחידת הקומנדו הכי קטנה והכי טובה בעולם, שתשלב חי"ר וקומנדו. לחיילי עיט או "שדה כלניות" יהיה לבוש שונה בבגד הגוף והקסדה. ביחידה יהיו בין 50 ל-70 לוחמים מיוחדים. המצטיינים שבחילות יוכשרו בעיט כדי למגר את המלחמה בטרור.
איזכור היחידה כבר בפרק הראשון מעיד על כך שהיחידה המיוחדת הזאת מופיעה בפעילות בשטח, רק בסיפור המסגרת של הספר. עוד דמות שמופיעה בסיפור המסגרת היא דמותו של מקס בוכמן השוויצרי, שעוסק בשליחות עלומה למען ביטחון המדינה, ופועל מחוצה לה. בסיפור הפנימי אנו פוגשים בד"ר צבי קרקובסקי שתרומתו לחברה הישראלית, היא תרומה ביטחונית עצומה. מפגש בין שתי הדמויות האלה מתרחש רק בסיפור המסגרת.
דמותו של ד"ר צבי קרקובסקי מתפתחת והופכת דינמית ומשתנה כל הזמן לנגד עיני הקוראים. מקס בוכמן, בן של מיליארדרים יהודים שברחו מאימת השלטון הנאצי בגרמניה, ברחו בזמן. הוריו היגרו לארצות הברית והוא היגר עם זוגתו לשוויץ וקבע בה את ביתו. כשמאוד התאווה לעלות לארץ ישראל, המדינה דחתה את בקשתו והציעה לו תפקיד חשוב. לממן את הפרויקטים של משרד הביטחון בעולם. ככה הרגיש שייך ומשויך למדינת ישראל כשהוא עוקב אחר ארגונים ותנועות איסלמיות המתפשטים באירופה. כל אחד תורם תרומה ביטחונית למדינת ישראל. כאשר מה שמאחד אותם הוא שלומה וביטחונה של המדינה שהם אוהבים.
שימוש בזמנים עתידניים כתיבת פרקי הספר, היא כתיבה עתידנית, יולי 2019, כאשר בפועל אנחנו בחודש מאי 2019. כתיבת פרקי הספר נכתבה בשנים שמתרחשות קדימה בתוך חרות המחשבה של הסופר. לכן, בחרתי להתמקד במאמרי בשני נושאים: מה בין בדיה לאמת? או מהם גבולות חרות היוצר בעלילה דמיונית. כשאני מתכוונת לבדיה, אני מתכוונת ליכולת ההמצאה של הסופר, המשתמש בחומרים ביוגרפיים שלו ואשר שותל אותם בתוך עלילה דמיונית שבדה מלבו. עלילה ששומרת על יסודות של מתח ומסתורין ולא מורידה את רף המתח. הדמויות מתחלפות בעלילה הכפולה.
אך שתיים מתוכה מחברות את הכתיבה האניגמתית לאחת ויוצרות לפני הקוראים תרחיש מלחמתי בתנועות טרור כמו דאעש, שמפילה אימה לא רק על ישראל אלא על מדינות באירופה כולה. טכניקת הכתיבה העתידנית בזמנים יולי 2019, בחלק הראשון של הספר יוצרת קפיצות בזמן ינואר 1936, מאי 2017, אוגוסט 1957, יוני 2018, מעין חזרה של פלשבאק, הבטה לאחור לא לפי סדר הזמנים המדויק, אלא לפי סדר ענייני של העלילה המומצאת. לעלילה יש נפש כמו שלדמויות יש נפש והן מניעות אותה והן מתפתחות עמה.
בחלק השני של הספר הקוראים מתוודעים אל סיפור המסגרת שהחוט המקשר שלו הוא מה שסופר בחלק הראשון, אלא שבחלק הזה האירועים מתפרשים על פני שנה - נובמבר 2018-עד נובמבר 2019 ונשאלת השאלה למה היה צורך להשתמש בקפיצה של זמנים? האם ליצור אווירה של מתח או ליצור עלילה שהיא על זמן ועל מקום ויכולה להתרחש בכל מקום? מהם גבולות היצירה הדמיונית שהולנדר הציב לעצמו? האם כל אחד יכול לכתוב ספר עב כרס כזה ולהמציא סוף טוב לאחד הנעדרים שלה, רון ארד? האם זו הכמיהה של הסופר? ליצור בנו הקוראים תחושה שיש לנו שליטה על מה שקורה סביבנו?
בספר הזה בולטים שלושה מוטיבים: הראשון הוא מוטיב של מוסריות מצפונית, השני הוא מוטיב של השלמה ופיוס והשלישי הוא מוטיב של לחימה. לוחם ונלחם או במילים אחרות ייצר השרדות שגובר על הכל.
לא פשוט לברוא, להמציא דמויות שהן חלק בלתי נפרד מעולמך ולתת להן קווי אופי המעלים אותם מעל סביבתם. לדוגמה המדען צבי קרקובסקי, "אופיו של צבי היה קשה כפלדה, מוקף קליפת הגנה, קליפה זו עוצבה לפני הרבה שנים, עוד כשהיה ילד יחיד, אח של תינוק שנרצח לעיני אמו על-ידי הנאצים, דור שני לאודים מוצלים מאש" (עמ' 65). עלילה פנימית מניעה דמות אחת מחושבת ושקולה, שמידע על-אודותיה הקוראים מקבלים דרך דמויות משנה שמקיפות אותה.
כל אחד וכל אחת מעניינים את הקוראים בפיסת מידע על-אודות התנהגותה, רצינותה, מעשיה. יש החולקים על דרך ענייניה ויש הרוצים מאוד להיות במקומה החלטית ושקולה. קשת הדמויות הזאת אופיינית למקום העבודה של ד"ר צבי קרקובסקי, שהוא כל כך מוסרי ופועל אך ורק על-פי היושר הפנימי שלו, לא מוכן לעגל פינות. נלחם על האמת שלו. "צבי האמין, כי מבטים והבעות פנים ספונטניות מלמדים על מחשבות נסתרות" (עמ'108). ראה כמה חסרי סבלנות מנהלי האגפים עמם עבד והיה בקשר ישיר עמם. ראה איך הערימו קשיים ולא יזמו מטעמם רעיונות מבריקים לטיפוח כלים נגד המלחמה בטרור.
כולם רחשו סביבו כמו זבובים מחפשים את הדרכים הקלות לפלס להם דרך. הערימו קשיים, האדימו, אגרפו ידיהם מאחורי גבם, או בסמוך למסעד כסאותיהם. רק אותו צבי קרקובסקי הבין שהרעיון שהוא מפתח הוא רעיון ביטחוני מסווג במעלה שעליו לפתח עבור הרעיון שלו, גם זריקת חיסול במידה והפעולה נכשלת. אסור להשאיר עקבות. השימוש בזריקה כזאת דרש מחקרים רבים על עכברי ניסוי. אלא שהרוקח הראשי במקום לבדוק במחקרים שיעשה, העדיף את הבינוניות על פני ההצלחה. כשל במחקריו.
רעיון הקמת יחידת ריגול קטנה בשם עיט בשטח אויב, הוא רעיון נהדר, אך כשלא משתפים עמו פעולה המשימה לא מושלמת עד הסוף. חותרים תחתיו ולוקחים ממנו את מה שעמל עליו לפני שנים. כשהגה את הרעיון שיתף ד"ר צבי קרקובסקי את פרופ' חיים ביטון שבאמצעות קשריו בדרגים הגבוהים פילס לו דרך מעלה, מעלה. אלא שהדרך רצופה פיתולים, מאבקים, תככים ומזימות שמצליחים להדיח מתפקידו את האיש שהגה את רעיון ה"עיט" שיפעל בשטח אויב ויביא לנו יתרונות על מידע שכה חסר לנו.
כנגד כל הסיכויים פרופ' חיים ביטון פועל ומחזיר את ד"ר צבי קרקובסקי לתפקידו הישן ואף תורם להכרה שנלקחה ממנו. אם בהתחלה הסדר הארגוני הופר הרי שלקראת תפעולה של "עיט" חזר לתפקידו ד"ר צבי קרקובסקי. עלילת הספר משקפת חברה מודרנית מערבית, דורסנית, חתרנית, בינונית נטולת שאיפות, מנופחת אגו שיש לה ראש קטן בתוך שררה ביורוקרטית שם היא מתפקדת ככל יכולה עם תארים לא לה.
כמו בכל חברה הבינוניות מנצחת דרך תאוות בשרים. אנשים קטנים מאמצים לעצמם דרכים שלא היו שותפים להן. כל התככים וכל המאבקים הפנימיים יוצרים תחושה של ריגול, האזנות סתר, מעקבים והרחקה מהתפקיד, יציאה לחופשה מהתפקיד כל אלה מדליקות את נורות הסקרנות וההרפתקנות של הקוראים ולמעשה מעמתות אותם עם פני החברה בה הם חיים. מיקרו חברה ישראלית שנהנית מגילוי והמצאה של אדם שכל חייו חקר, למד, הגיע לתוצאות בדם יזע ומחקרים ובאחת הכל נלקח ממנו, כי מישהו חמד לעצמו את פועלו הגאוני.
בסיפור המסגרת נפגשות שתי הדמויות: הוגה הרעיון ד"ר צבי קרקובסקי והמוציא לפועל שלה מקס בוכמן המיליארדר השוויצרי. מקס בוכמן מאוד רצה לעלות לארץ ולחיות בה, אך המדינה העדיפה את שירותיו בארצות עויינות לישראל. הוא השלים עם העובדה שלא יגור בישראל אך גם התפייס עם עצמו בכך שיועד לתפקיד ביטחוני בחו"ל, תפקיד שהופך אותו לאישיות חשובה בשרשרת העתודות הביטחוניות בחו"ל. מקס בוכמן הוא יהודי גאה. חי בשווייץ ועומד בראשן של מערכות לוגיסטיקה מהחשובות בעולם.
מספק עבודה למקומיים בארצות בהן מוקמים מפעליו. נכדם של מרכוס המהנדס ואווה גולדנברג שזיהו בשנת 1936 את המשטר הנאצי העוין ליהודים בגרמניה והצליחו לצאת מאימת ציפורניו בדקה התשעים. בעבר קידם עצמו מרכוס גולדנברג ממעמד של מהנדס בכיר בחברת החשמל בעיר המבורג לבעל ברית עסקית עם חברת "בלק אנד דקר" האמריקנית. הברית הזאת עם אלונזו דקר מבעלי החברה הועילה לשניהם, כי בעזרתה פיתח גולדנברג סוכנות כלל אירופית למכשירי כוח ביתיים. מרכוס ואווה הצליחו להמריא לדנמרק, משם אל תחנתם השנייה לונדון ומשם הפליגו בספינה לניו-יורק. סימון אימץ שם משפחתה של רעייתו בוכמן, וכך עם רעייתו מרים ועם אחותה הגברת הופמן המריאו לברן בשוויץ והקימו שם את ביתם. נולדו להם שני בנים ובת. אריק, ויולט ומקס. כל אחד מהם עמד בראש סניף של "טכניקום כוח" החברה שהקים אביהם סימון.
דמותו של מקס בוכמן מופעלת מתוך הגבולות של כותב הספר. נשאלת השאלה, האם פרשת הריגול בארץ אויב יכולה להביא הפי אנד לסיפורו של הנווט הנעדר רון ארד? עד להתעסקות בהמצאה על כלי משחית נגד טרור, הספר "שידר" אמינות בעלילתו. ברגע שהוכנסו פרטים על-אודות הנווט הנעדר, אודות משפחתו, אודות חייו בארץ ניכר, הרגשתי שהעלילה נכנסת לסחרור מאולץ ולא אמין. מהם גבולות היוצר בין בדיה לאמת? האם היה הכרח לברוא לקוראים הפי אנד? לא קיבלתי מענה מתוך הספר.
חשוב לי לציין, שהיחידה הקטנה הזאת עיט שחדרה לשטח אויב, בתחילת הספר מחלצת בני ערובה, כשהיא חודרת שוב למדינה עוינת, במגמה לחלץ את הנווט הנעדר כשלה במשימתה, כי העומד בראשה שם קץ לחייו. אז למה היה צורך להפריח תקווה ולכבות אותה? איפה מותח הסופר את גבולות היצירה ועד לאן הוא מרשה לעצמו לגעת בדמויות הירואיות מתוך החברה הישראלית? מה מותר? מה אסור? ומדוע היה חשוב לו לספק סוכריה מתוקה לקוראים שהנה רון ארד חי בארץ אויב בזהות בדויה?
גם מחשבות שנכתבות על גיבורי ישראל, מחשבות הנוטעות בלב הקוראים אשליות מתוקות כי הנווט לא נהרג, זהותו הוחלפה והוא חי במעקב צבאי של אותה מדינה, יש בהן מן הסכנה בהעברת מידע לציבור. היה אפשר לגעת בדמותו של הנווט הנעדר, להחליף זהות וחיל בו שירת. הוא לא חייב להיות נווט. היה יכול להיות כל דמות אחרת של לוחם בשירות המדינה. גם הפרטים על-אודות בני משפחתו של הנווט הנעדר, הכתיבה אודותם, היא חדירה לא נחוצה לגבולות הפרט. כל אחת מהדמויות נלחמת לנצח את הסביבה שלה המזלזלת והעוינת אותה.
אהבתי בספר, את נימת האיפוק שנשמרת מרגע שלקחתי לקרוא אותו. המתח, ואווירת המסתורין נשמרים במשך עלילה ארוכה של הספר 420 עמ'. ספר מומלץ לאוהבי המילה הכתובה.
