הליכה לבחירות חוזרות היא הפקרות מוחלטת. היא תלמד שחלק מן הפוליטיקאים הבכירים שלנו, ובראשם
אביגדור ליברמן, הם פושעים ברמה הציבורית, המוכנים להפוך את קודש הקודשים של הדמוקרטיה לכלי משחק אנוכי ופופוליסטי.
בחירות אמורות להיות חגיגה לדמוקרטיה, בלי מרכאות. זהו היום בו מיליונים מנצלים את הזכות מספר אחת שלהם: לקבוע מי ואיך יעצבו את גורלם האישי והלאומי. ליום הזה מתנקזות זכויות היסוד החשובות ביותר:
חופש הביטוי, חופש ההתכנסות וחופש הבחירה.
לא לחינם בחירות מתקיימות אחת לארבע או חמש שנים. זהו הזמן הדרוש לנבחרים כדי לגבש את תוכניותיהם, לבצע אותן ולתת דין וחשבון עליהן. זהו גם הזמן בו הבחירות הן אירוע חגיגי, מרגש, מכריע.
קיום בחירות תכופות, ודאי פעמיים תוך חצי שנה, הוא תסמין מובהק של דמוקרטיה חולה ושלטון קורס. הפעם צריך לתת בלשון ברורה את הדוגמה ההיסטורית הבולטת ביותר: רפובליקת ויימאר שקדמה לגרמניה הנאצית. שם היו עוד ועוד בחירות, והסוף ידוע היטב. גם איטליה סבלה לפני מספר עשוריםמהתופעה הזאת, כאשר המאפיה והטרור התחרו על השליטה האמיתית בה. אסור לנו אפילו לחשוב על מצב בו אנחנו מתחילים להתקרב לשם.
בחירות חוזרות גם ישתקו את הממשלה והכנסת לעוד חצי שנה. גם כך לא ניתן לעשות כמעט דבר מאז דצמבר שעבר, ועוד בחירות יאריכו את השיתוק לכדי שנה שלמה. שנה שבה לא ניתן למנות מפכ"ל, אי-אפשר להכין תקציב רציני, אין יכולת להעביר חקיקה ותקנות הדרושים להמון עניינים יום-יומיים, אי-אפשר למנות שופטים והכל תלוי באוויר. אם זו לא הפקרות - אני לא יודע מה כן.
ובשביל מה כל זה? בשביל המאבק הארכאי והשגוי על גיוס החרדים. מאבק שהחל לפני 20 שנה ואיבד לחלוטין את הרלוונטיות שלו. צה"ל לא צריך עוד אלפי ג'ובניקים. החשוב באמת הוא לשלב את החרדים בשוק העבודה, וכנ"ל את הערבים. אבל על זה לא מדברים. כי ליברמן והחרדים עסוקים במאבקיכוח וכבוד. והמדינה? שתלך לעזאזל.
