ליברמן לא גנב את הבחירות. הוא משחק בקלפים שקיבל בדומה למפלגות הקטנות האחרות, במטרה לסחוט מהמצב כל מה שיוכל. שהרי כלל לא ברור אם ישרוד בחירות נוספות, כשגם את האחרונות עבר בקושי רב וברגע האחרון. אפשר שמהלכיו שנראים כהימור "פראי", נגזרים בכלל מנקודת השקפה זו.
אני יכול לדמיין לעצמי מציאות, שבה בכדי להפיל את נתניהו בכל מחיר, חוברים ליברמן וכחול-לבן לטיבי ואודה ואולי גם לכחלון ומקימים
ממשלה שבראשה עומד ליברמן - ברירת מחדל בלתי אפשרית אבל גם בלתי-נמנעת, כאשר האמצעים מקדשים את המטרה. אם את הדייסה הזו מנסה לרקוח ליברמן, הרי שבחירות חדשות הן האופציה היחידה לעצור זאת, והדרך המתוארת להלן היא היחידה שסביר ללכת בה בכדי לשים קץ למשחקי הכסאות האבסורדיים הללו.
כרגע נראה שהליכה לבחירות חדשות הופכת עם כל יום שעובר לוודאית יותר. לפיכך, בגוש הימין חייבים ללמוד משגיאות שנעשו בניהול הבחירות האחרונות ולהיערך בהתאם. השגיאה המרכזית של הליכוד היא שלא השכיל לבצע אחת מהשתיים: להעלות את אחוז החסימה, או לבצע היערכות מפלגתית ובין-מפלגתית חדשה, שבלעדיה צפויים כאן תוהו ובוהו פוליטי וחוסר משילות מדאיגה.
העלייה המינימלית הנדרשת באחוז החסימה, חרף הטיעון שהדבר יוביל לצימצום נוסף בגיוון הייצוגי של התוצאות הישירות, היא לרמה שרק סיעות של 5 ח"כים ומעלה יוכלו להיכנס לכנסת. באופן זה ניתן כנראה לחסום את מבול המפלגות הקטנות, המונעות ממשל יציב ומגדילות את כושר הסחטנות של קבוצות שוליים. עם אחוז חסימה כזה (כ-4.2%), לא יעברו רוב המפלגות הקטנות שרצו בסבוב הקודם, ועברו על חודם של קולות בודדים. עם המחסום החדש, רובן לא יהינו להסתכן ולרוץ בגפן. עלויות הבחירות והסיכוי להתבזות להיפלט כליל מהעולם הפוליטי לפרק זמן ממושך ואולי לתמיד, ימנעו זאת מהן.
אחוז חסימה זה, יוביל
להתגבשויות של אשכולות פוליטיים בעלי קירבה רעיונית או אינטרסנטית ומספר המפלגות שירוצו לא יעלה על כ-12 (במקום כ-40) ומספר אלה שיכנסו קרוב לוודאי שלא יעלה על 6 -7.
אם יש לליברמן יומרות פוליטיות להגיע פעם לראש הפירמידה, המקום היחיד בו יוכל להשיג זאת, הוא בליכוד; בהתמודדות במסגרתו (למרות היסטוריה לא מעודדת שלו עם ניסיונות קודמים ממין זה). הוא הדין גם בכל רסיסי מפלגות הימין שכשלו בסיבוב האחרון וגרמו לגוש הימין הפסד של לפחות 8 מנדטים. הצטרפות לליכוד תהיה גם האפשרות הריאלית היחידה העומדת בפני כחלון כדי להמשיך בתפקיד שר אוצר, או שר בכיר אחר. הימין החדש לשעבר או זהות של פייגלין, חייבים, לקראת בחירות חדשות, לחפש מסלול אחר: התאגדות עם קבוצות ימין אחרות, קטנות וסקטוריאליות יותר לגוש פוליטי בעל מסה קריטית ממשית יותר, או חזרה בדרך כזו או אחרת לליכוד.
המטרה של בחירות חדשות חייבת להיות הכרעה פוליטית ברורה, חדה וחד-ערכית. ייתכן שזו ההזדמנות להכריע בתהליכי המהפך שהחלו ב-1977 ולעצבם סופית למאזן כוחות פוליטי חדש במדינה. לשם כך נדרש גוש ימני גדול וחזק, עם יכולות שליטה וכושר הכרעה בכל נושאי הליבה שעל הפרק: תוכנית טראמפ, נושאי חוץ בכלל והיחסים עם מדינות האזור ואפריקה במיוחד, ביטחון, כלכלה וחברה. אם יתגבש בפועל גוש כזה, ישמש הוא במוקדם או במאוחר כמוטיבציה החזקה ביותר לקבוצה הימנית של יעלון בגוש כחול-לבן, לפרוש ממנו ולהצטרף לליכוד; הצטרפות באמצעות איחוד או כסיעה משותפת; אם תתקיימנה בחירות חדשות, הן תהיינה העיתוי הנכון לכך.
הישארות הקבוצה באופוזיציה, תהפוך אותה לחסרת ערך ומשמעות פוליטית. הצטרפות כזו היא גם היערכות לקראת העידן שאחרי נתניהו.
סביר בעיני שנתניהו לא יודח בקדנציה הקרובה. אולם אחרי קדנציה נוספת של כ-4 שנים, קיים סיכוי מצויין שיפרוש, בתנאים כאלה או אחרים והליכוד ייאלץ להקים הנהגה חדשה, על כל המשתמע מכך. בהסתכלות פוליטית מפוכחת, טווח הקיום הריאלי של ממשל ימני בראשות נתניהו, הוא קדנציה של כ-4 שנים. אם מורידים מסדר היום העכשווי לקדנציה הבאה את עניין הפלת נתניהו כחזות הכל, המאבק הפוליטי אחריה כבר לא יהיה על הדחתו. כאשר יפרוש מתפקיד ראש הממשלה, אם יוגשו נגדו כתבי אישום, יהיה עליו לעמוד מול בית המשפט ולהגן על עצמו, כשסיכוייו להערכתי לגמרי לא רעים. המיקוד הבא יהיה בעיצוב וביסוס של תמונת המצב הלאומית בכל הנושאים המרכזיים הנ"ל שתתפתח בקדנציה הקרובה, ועל ההנהגה הימנית שתמשיך להוביל בכך. לאלה דרוש גוש ימין חזק ומי שירצה להשפיע, יצטרך לעשות זאת מבפנים.
כיום, הליכוד איננו מוכן ארגונית ואיננו מספיק חזק פוליטית ותדמיתית לשרוד ללא נתניהו בראשו. אם המפלגה יודעת מה טוב עבורה, חייב להיות לה ברור שאת הקדנציה הקרובה של נתניהו, עליה לנצל לשיקום עצמי, לחבר כוחות חדשים וישנים נוספים אל השילדה הקיימת ולחזק את המערך באמצעות שלד מנהיגותי חדש-ישן משולב. שלד זה יוטמע בה בבחירות פנימיות, לקראת ההתמודדות לכנסת ה- 23. שיטת "הגוואלד" של נתניהו עבדה יפה בשתי מערכות הבחירות האחרונות, אבל היא איננה טובה למפלגת שלטון מרכזית, ואינה יכולה להוות בסיס לניצחונות עתידיים במאבקים פוליטיים גדולים שיבואו. בתהליכי מעבר ושידוד מערכות מינורי, שיטה זו מניבה לפעמים תוצאות חיוביות, כפי שעשתה בבחירות 2015, או סבירות כפי שהיה לאחרונה. כל עוד קיימת "נדידת קולות" בינגושית משמעותית, גם שיטה "פרטצ'ית" עשויה להצליח, אבל ההימור הכרוך בה גדל והולך, ו"הפלונטר" הנוכחי מדגים זאת היטב. כשתוכרע שאלת הפתרון הפוליטי בא"י המערבית (תוכנית טראמפ), תיתם תקופה זו במהירות ובאופן מפתיע.
הליכוד - אליו יצטרפו תומכי "הימין החדש" לשעבר, תומכי פייגלין לשעבר, תומכי קבוצת יעלון (ימין כהגדרתם) כאשר יתפכחו, ורסיסי מפלגות ימין שבהן אנשים מצויינים אולם כוחם הפוליטי אינו מתאים להתגוששות ענקים - עשוי להגיע לכ-45 מנדטים!!...וזו כבר אופרה פוליטית אחרת.
מול היערכות זו של הימין, יתייצבו לפיד וזוג הרמטכ"לים המהווים כיום את עיקר כוחה של מפלגת כ"חול-לבן". אליהם תצטרפנה שאריות מפלגת העבודה - כקבוצה או בודדים - כאשר מנדט אחד או שניים, מן השמאל המובהק שבה, יעברו למר"צ. במצב זה סביר מאוד שמר"צ, שכבר זמן רב איננה מפלגה ציונית, תחבור לטיבי ועודה, או תהפוך לאפיזודה פוליטית חסרת משמעות. מול או לצד שני הגושים המרכזיים יעמדו הגושים הדתי והחרדי. אפשר שעל-מנת למקסם את כוחם, במיוחד אם תתחזק המגמה החרד"לית בגוש הדתי לאומי, תהיה גם כאן התלכדות גושית. אם לאו, תהיינה אלה שתי קבוצות שאינן זהות בכוחן הפוליטי - חרדים כ-15 מנדטים, והציונות הדתית לאומית כ-6 מנדטים. עם מאזן כוחות זה, הבנוי על אוכלוסייה של כ-9.5 מיליון נפש שמתוכה כ-6.7 מיליון בעלי זכות בחירה, תגיע ישראל למצב בו היא צריכה ויכולה להכריע בנושאים הכבדים שבכל תחומי העשייה המרכזיים של חייה ולקדמם בנחישות.
אם תפנים האופוזיציה "המקצועית" מיסודם של לפיד, גנץ ושאריות מפלגת העבודה, שדרכה להשפיע על תהליכי היסוד היא בשיתופי פעולה עם הממשלה, תוכל היא להשפיע על הדרך וגם לתרום לביצוע, מבלי להפוך בהכרח לחלק מממשלת אחדות לאומית שאין בה כיום צורך אמיתי. לחלופין תוכל כמובן להישאר אופוזיציה פרזיטית, שמבקרת תיאורטית את הממשלה והכנסת, אך מעשית אינה מעלה ואינה מורידה דבר.
אם ניקלע בתקופה זו לעימות רציני יותר מול אירן, יהיה במצב הפוליטי הנ"ל בסיס איתן, יציב ומלוכד יותר, להשגת הכרעה במאבק מסוג זה. מאבק מול אירן, במיוחד אם יתנהל ללא השתתפות אמריקנית מסיבית, יחייב ריכוז מאמצים לאומי גדול ואפקטיבי, מתוך אחדות מטרה ולכידות לאומית התואמות אתגר זה. גם לכך נדרש גוש לאומי מוביל שמלכד סביבו את כל הכוחות, והימין הוא המועמד המרכזי והטיבעי לכך, אם ינהג בתבונה.
