אפתח במעין התנצלות לקוראים: לא אכתוב הפעם על קשיי הרכבת הממשלה או על הפגנת המרכז-שמאל בתל אביב, גם לא על תוכנית טראמפ ולא על מכת השריפות וטרור בלוני התבערה. דבריי מוקדשים למשורר כמעט אלמוני, שהלך לעולמו ב-15 במאי.
באיחור של כמה ימים נודע לי ממוסף הספרות של
הארץ, כי המשורר ישראל הר איננו עוד. האיש הבודד בחייו - מת בבדידות בגיל 87, הגם שנעלם כבר כמה שנים מנוף חיינו, וגם מנוף העיר העברית, שמעדיפה "אירוויזיונים" על פני סתם משוררים עבריים שמשתרכים ברחובותיה וחיים במשורה. נעלם אולי בגלל חוליו וקשיי פרנסתו, עד שה"מוות בתל אביב", כשם שירו המופיע על כריכת ספרו "אביון לפני הניצה" - השיגו. מעטים הבינוהו. מעטים יכלו להתמודד עם שירתו המקורית, יוצאת הדופן.
מפעם לפעם, כאשר כוחו עוד היה עימו, והוא שוטט ברחובות עירו, עלה ישראל הר אלי, למשרדי בבית ז'בוטינסקי, קינג ג'ורג', הרחוב שדמותו הסגפנית הייתה חלק מהנוף האנושי שלו. כך, בלי הודעה מוקדמת, היה בפתע נכנס, עם תרמילו על שכמו ובתוכו ספר שירים חדש שלו, שעתה זה יצא מבית הדפוס. מציגו בעינים זורחות, כמו בן טיפוחים שזה אך נולד.
"ישראל הר רוצה להיכנס אליך", "הזהירה" אותי המזכירה שכבר ידעה במי מדובר. הנחתי הכל הצידה והנה הג'ינג'י, האיש הבודד, המרושל, השברירי, הצמא לבן-שיח שיוכל לשפוך לפניו את מררתו, כבר יושב מולי, פותח במסע שיכנוע: "הספר בשבילך בהנחה, רק במאה
שקל"...
על המדף בביתי שבעה מספרי השירה שלו, שנרכשו כמובן "בהנחה", כולם בהקדשות ובאיחולי בריאות, ולצידם הספר שחוקר הספרות ד"ר אורי הולנדר כתב על שירתו ("דיוקן בקצה החשיכה"), אשר, מודה אני, ברובה סתומה היא בפני. וככל שהיה ישראל הר, הרשקוביץ לשעבר, מרושל בהופעתו, כך ספרי השירה שלו הדורים, מוקפדים. הוא שיקע בהם את מעט חסכונותיו. שירה נאה בכלים נאים.
חוב מיוחד אני חב לו. בין 200 ספרוני "ספרית תרמיל", שהוא טרח לערוך עבור קצין חינוך ראשי בצה"ל החל ב-1963, מספר 171 (1984) הוא ספרו הראשון של אבי-מורי ד"ר אב"א אחימאיר "רפורטז'ה של בחור 'ישיבה'", אשר לראשונה יצא לאור בספרית "חזון" ב-1946. ישראל הר יזם את ההדפסה המחודשת, בעיצוב חדש, גם משום שהיה חבר באצ"ל (ואין הרבה פרטים על שירותו בארגון) והן משום שראה חשיבות בהוצאתו לאור במהדורת כיס בעבור חיילי צה"ל.
תופעה ייחודית בכריכה האחורית כתב: "בעט שנון ובהומור דק הוא (אחימאיר) מתאר את חיי היומיום בכלא הבריטי, שרוב יושביו היו אסירים פליליים-ערבים. ההווי שלהם, התנהגותם במצבים שונים, כמו בדרכם אל התלייה, או בקבלם עונש מלקות, היחסים בינם לבין עצמם ובינם לבין סוהריהם האנגליים, מוארים בצורה נדירה על-ידי סופר שעינו חדה ורגישה".
ספר יוצא דופן במקצת בין ספרי "תרמיל", שעניינם "סיפורי אהבה ומיסתורין, סיפורי מתח והרפתקאות, עלילה וגבורה ותעלולי דימיון", כמצויין על כריכתם. ב-1991 נסגרה ספריית תרמיל, אך מאות ספריה מהווים מפעל ספרותי ייחודי, משום שמאחורי הספרא (משוררנו) עמד הסייפא (קצין חינוך ראשי).
משנסגרה "תרמיל", התפנה ישראל הר להוציא לאור את ספריו שלו. בזה אחר זה יצאו כמה וכמה כרכי שירה, אשר כדברי מפרשו הולנדר, זוהי שירה שהיא "תופעה ייחודית בנוף הספרות המקומית" של מי ש"מעולם לא ביקש דרך אל הקונסנסוס הן ביצירתו והן בחייו". שירה חידתית בחלקה, שרק בודדים נחשפו אליה, או יכולים להתמודד עם רובה. מתוכה זועקים גם מצוקות חייו של משורר תל אביבי: רעב, מוות, געגוע, עצב, חושך, עייפות, אהבה, אכזבה.
כשם שהיה בודד למדי בחייו - מעטים היו ידידיו וביניהם
יוסל ברגנר וניסים אלוני המנוחים, שידעו "לסבול" אותו - כך היה ישראל הר בודד גם במותו, משורר ארץ-ישראלי מופלא, כמעט אלמוני, שאין לי ספק, שעוד יתגלה, ועוד הרבה קולמוסים יישברו על-מנת לפרש ולהבין את שירת חייו. טיפוס מיוחד, שירה מיוחדת, ועצב בלב.
ככל הידוע, מהלכים בקרבנו סופרים ואמנים מזדקנים, חולים, אשר מתקיימים בקושי, כמעט בעוני משפיל. האם מישהו נותן את הדעת לסייע להם? משרד התרבות? משרד הרווחה? העיריות? זו תהיה הכרת התודה הממשית לתרומתם לתרבות ישראל. ישראל הר כבר לא יזכה לכך.
