אנא, הצילו את יעקב (אדם אמיתי, שם בדוי)!
שבע שנים כלוא יעקב (שם בדוי, אדם אמיתי) בכלא במרכז הארץ. נותרו לו עוד שמונה שנים לרצות בו. הוא בשנות הששים לחייו. אשתו חולת סרטן. בשנה האחרונה לקתה בשלושה אירועי לב. יעקב מוגדר כחולה פסיכוטי וסובל מסכיזופרניה פראנואידית. מצב שיניו רע ביותר. לעתים הוא סובל כאבי תופת בגינם. הוא מתקשה לשלוט בסוגרים.
בשנים האחרונות בכלל ובשנה האחרונה בפרט הוא מגיש אין-ספור בקשות, עתירות, תצהירים. הוא קובל בהם על מצבו ועל היחס הבלתי אנושי כלפיו. הוא מגולל מסכת ארוכה של התנכלויות, הן מצד הסוהרים והן מצב האסירים. לא אחת הותקף פיזית על-ידי אלה ואלה. היו ימים שבהם נזרק לצינוק. אני לא שופט אותו. אין לי כלים. אבל אני מבקש להדהד את זעקתו האילמת.
תשעה חודשים מונע ממנו שירות בתי הסוהר אפשרות להיפגש עם אשתו בפרט ועם משפחתו בכלל. בשל מצבה הרעוע היא לא מסוגלת להגיע לביקורים בבית הסוהר. עתירות שהגיש יעקב ובהן בקשות להתחשבות במצבו, בדין ולפנים משורת הדין, ולאפשר לו סבב חופשות ובעיקר חופשה חריגה מטעמים הומניים (אשתו) ורפואיים (שיניו) נדחות בזו אחר זו, פעם אחר פעם. דחייה ידועה מראש - סדרתית, חוזרת ונשנית, צפויה ומקוממת.
יעקב מוגדר כאסיר בדרגת מסוכנות בינונית. ניתן לאבטח אותו, לשמור עליו. ניתן למנוע כל סיכון מצדו. התעמרות בו אינה מוצדקת והיא בעיקר בלתי נסבלת מאחר שהיא אינה אנושית. אין לדעת מתי ואם בכלל יוכל לפגוש את אשתו. שני אנשים חולים, שבורים, תשושים ומותשים, המקיימים קשר כמעט בלתי אפשרי באזור הדמדומים שמשתרע מעבר לערבות הייאוש הצחיחות, במקום שבו כל שנותר הוא לבקש התחשבות, לשווע לחמלה, להיות, בפשטות בן אדם.
דרכו של בית המשפט, מחוזי ועליון, להאריך בכתיבה. לפרט, לנמק, להשתמש בביטויים מקצועיים. יש להם מענה לכל טענה ויכולת לוליינית מופלאה להציג מצגי שווא כעובדות ו/או ההפך. בשורה התחתונה יש להם הכוח, הסמכות והיכולת להיוותר אטומים, בלתי אנושיים, צמודים לנהלים, לא רואים בני אדם אלא מספרי תיקים ועתירות, תאריכים וסימוכין.
זכות אנושית פעם אחת יעקב ניסה לתלות עת עצמו. הוא ניצל. הוא לא זוכר, כי הזיכרון שלו גרוע, רעוע. כל יום שלו כרוך בסבל לא יתואר. כל יום סיזיפי מקודמו. ובקצה המנהרה - ארוכה וחשוכה - לא מבליחה אף לא קרן אור רפה. חושך כבד וסמיך חוסם את האופק, טובע אותו בחותמו. יעקב חי אפוא מעבר לייאוש אבל הוא ממשיך, בכוח אשר אין לי לא מושג ולא השערה מהיכן הוא שואב ואוזר אותו, להמשיך להגיש בקשות.
הוא נחוש להיאבק עד לחשיפת מה שהוא מכנה עבירות פליליות מצד סוהרים ובו בזמן גם לקבלת היתר ליציאה לחופשה. הוא לא יודע באיזה מצב ימצא את אשתו, היא אינה יודעת מה יהיה מצבו, כשייפגשו, אם וכאשר, אם בכלל.
מערכת משומנת של נהלים מתנהלת באטימות, ברשעות, כמעט מתבקש לכתוב - בזדון. כמה אפשר להתעלל באדם חסר ישע ולמנוע ממנו לממש את הזכות האנושית כל כך, הטבעית, המתבקשת, להיפגש עם אשתו, לראות את ילדיו, ללטף את נכדיו?
יכול להיות שמעשיו של יעקב מצדיקים את העונש הקשה והממושך שהושת עליו. יכול להיות שהעונש הוא מידתי והולם את חומרתם. אני לא יכול לקבוע. אני לא רוצה לקבוע. אבל גם אם אין מחילה ואין סליחה אף לא על אחד מהמעשים, מה שאינו בטוח כלל וכלל, ודאי לא ניתן להצדיק, בשום סיבה שהיא, מניעת יציאתו לביקור, ולו גם קצר, את אשתו החולה ולטפל בשיניו המייסרות אותו בכאבי תופת, ואשר גם שירות בתי הסוהר מודה כי הוא אינו יכול להגיש לו את הטיפול שהוא זקוק לו במרפאתו.
אני פונה אפוא אל שירות בתי הסוהר - אנא, היו אנושיים. אפשרו ליעקב לצאת מחוץ לכלא, ובכך להוכיח כי אנחנו ראויים, עדיין, להיחשב ולהיקרא חברה אנושית
