מדינה יהודית

לנוכח דבריו של ר' בצלאל סמוטריץ' בזכות קידום המשפט העברי אל תוך ספר החוקים של מדינת ישראל, עד כדי היותה של המדינה מתנהלת לפי חוקי התורה כמו בימי דוד ושלמה, בהתאמה כמובן לימינו אנו, ואל מול הויכוח הלוהט במקומותינו בעניין מדינת הלכה - כן או לא, מתי ואיך אם בכלל? - יש להבהיר מספר נקודות. ראשית, היהדות מבוססת על המשנה ובעיקר על התלמוד אשר אין להם 'תורת מדינה', אין הלכות מדינה, בעיקר משום שבאותן תקופות של היווצרות המשנה והתלמוד לא הייתה מדינה יהודית. למעט 'הלכות מלכים ומלחמותיהם' בתוך משנה תורה של הרמב"ם, אין עוד ממש טקסטים קאנוניים שעוסקים בנדון, כך ש'השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה' יהיה חייב לעבור דיון הלכתי מעמיק ורחב היקף של כמה דורות והתאמות לרוב עד שיוכל להתעצב לכדי 'הלכות מדינה' חדשות ובכלל להוות אלטרנטיבה. שנית, לפי רוב, קפיצות מדרגה בחיי העם ושינויים מרחיקי לכת לא התרחשו, לא מתרחשים וכנראה אף לא יתרחשו בעתיד רק כתוצאה מלימוד מעמיק ומקיף ככל שיהיה או מתנועת שיבה כלשהי, לציון או ליהדות. משום שהשיבה לציון היא הבסיס המוצק, הנכון והקודם בזמן מבחינת רוב העם לשיבה אל היהדות, נתבונן לרגע ממעוף הציפור על הציונות. תחילה, קצת היסטוריה בקיצור נמרץ ביותר: לאחר חורבן בית שני ולאחר המרד ברומאים והידלדלות האוכלוסייה היהודית בארץ, לאורך 15-12 מאות שנים חיו בה כ-500 יהודים בלבד, לא יותר, זעיר-פה זעיר-שם, קצת בירושלים, קצת בגליל, בפקיעין, ואולי בעוד שניים-שלושה ישובים.

מנועי טורבו

רק כעבור יותר מאלף ומחצה שנים, עם הופעת הבעל שם-טוב והגאון רבי אליהו מוילנא על בימת ההיסטוריה עם האנרגיה הציונית הגרעינית האדירה שפרצה מהם, מתחילה למעשה התנועה לעבר ציון בדמות עליית תלמידיהם כיחידים ובקבוצות, החל בערך באמצע המאה ה-18 עם עליית חסידים רבים לארץ והמשך עם עליית תלמידי הגר"א כעבור כ-50 שנה בתחילת המאה ה-19. הבעש"ט והגר"א הם למעשה שני מנועי הטורבו הרוחניים, מחוללי הציונות (למרות שבביה"ס לימדו אותנו אחרת כי מישהו שהדברים לא היו נוחים לו השתלט על סדר היום במשרד החינוך). עד כדי כך שכבר ב-1863 מסתמן לראשונה שוב רוב יהודי בירושלים (כ-5,000 יהודים מול כ-3,000 מוסלמים וכ-2,000 נוצרים). ב-1897 מתכנס בבאזל הקונגרס היהודי העולמי הראשון בהנהגתו והובלתו של בנימין זאב הרצל. באותה עת כבר חיים בארץ ישראל כ-30,000 יהודים, חלק נכבד מהם צאצאי עליות החסידים והמתנגדים, מה שכונה 'הישוב הישן'. מיעוט שבמיעוט הם צאצאי אלה שלעולם לא נטשו את הארץ וכמו-כן כבר החלה 'העלייה הראשונה', עליית ביל"ו, 1882. ובכן, לא התנועה לציון בכלל אלא הציונות המדינית אשר מטרתה לייסד מדינה יהודית בארץ ישראל היא החידוש הגדול של הרצל ולציונות מדינית זו יש בזמנו על מה לחול בעיקר הודות למפעלם הכביר של הבעש"ט והגר"א. זאת, עד כי ב-1939 עם פרוץ המלחמה העולמית השנייה, חיים בארץ כ-400,000 יהודים שחלקם כבר נולדו בארץ. ובכל אופן, מאז הקונגרס הראשון ובשורת הציונות המדינית ועד פרוץ מלה"ע ה-2, כ-42 שנה, גדל הציבור היהודי בארץ לכדי כ-2.5% בלבד מהעם היהודי של לפני המלחמה והשואה (כ-18 מ').

התורה הגואלת

והנה, עם סיום המלחמה והמכה הנוראה שקיבל עמנו בשואה ועם הקמת המדינה, שני אירועים היסטוריים מכוננים בחיי העם, מתחילות העליות להתגבר ולהיות יותר ויותר מאסיביות, עד העלייה הגדולה מרוסיה, שוב בדומה, כעבור כ-45-42 שנה מתום המלחמה ואזי כמעט 50% מהעם כבר יושב בישראל ארצו. משמע, הציונות והציונים בהחלט הציבו עמדה ואולם רוב העם התיישר לכיוון הנכון הזה ועלה לארץ ציון וירושלים רק בעקבות המלחמה, השואה והקמת המדינה. כך גם, או באופן דומה, נראה שיהיה מבחינת ההתפתחות הרוחנית של העם בהמשך הדרך: אכן יש ללמוד באופן מקיף ומעמיק תורה בכלל ואת התורה הגואלת בפרט, לסמן את הדרך הנכונה, להציב עמדה ברורה, לפעול למען תיקון המדינה, החברה וכו', ואולם הדליגה לעבר מדינה שרוב מכריע של אוכלוסייתה היהודית מאמינה יותר בערכיה העצמיים וממילא באופן חופשי ודמוקרטי מעוניינת ופועלת למען חיים מסורתיים והלכתיים גם במרחב הציבורי, קפיצת המדרגה הזו תיעשה ככל הנראה לא כתוצאה מלימוד אלא רק לאחר אירוע היסטורי גדול ומשמעותי כלשהו שניתן אולי להעריך מה יהיה כיוונו באופן כללי ואולם לא ניתן לחזותו. או-אז יתקדם החזון ההיסטורי לעבר מימושו המלא ותהיה זו אכן מדינה יהודית חופשית של עם חופשי בארצו שלו הפועל לתיקון עולם במלכות שדי: מדינה יהודית של העם היהודי בכל מרחבי ארץ ישראל, החומריים והרוחניים כאחד.