איינשטיין אמר פעם (גאונים מרבים מצטטים אותו): 'אי'-שפיות זה לעשות אותו דבר פעם אחר פעם ולצפות כל פעם לתוצאות שונות. ובכן, מדובר ב'אי' של ממש – עזה. ממש רצועה שכמעט הפכה בהבל פה לריוויירה-צרפתית-מזרחית. החמאס מפריח בה דגלים ובלונים – למעשה 'אותו דבר' המכונה טרור מטרטר. אנחנו עושים 'אותו דבר' וסוגרים את אזורי הדיג. הם שולחים לנו קסאמים לסוגיהם – אנחנו סוגרים את השערים, עוצרים את השיירות. האויב שלהם – מדינת ישראל והיהודים. מי האויב שלנו - המנהרות או החמאס?
אני לא מאמין שרק לפני רגע חזרתי שוב, באופן אישי, ללופ של איינשטיין בהמתנה נכספת לתוצאות שונות... החמאס בעזה מעוניין מאוד שנכה ברצועה. יש מין 'סאדו-מאזו' עם חגורות עור ומסמרים. לשם כך הוא מחמם אותנו לאורך כל הדרך – כי זו דרכו. מה דרכנו? טוב, אתם יודעים. יש פה מסלול קבוע, ריטואל דתי שמקובל על כל הצדדים. לדידי יש רק שתי אפשרויות. א – אנחנו מעוניינים במצב הזה ועושים הכל שוב ושוב כדי שלא לצפות לתוצאות שונות. ב - אנחנו איינשטייניום גוצים, מלאי סקרנות, שממתינים בקוצר-רוח למועד התפוגה של איינשטיין ותורתו. כי מה - תארו לעצמכם את משה רבינו מכה גם היום על סלע, ממתין לגיחת המים...
המצב הביטחוני מזכיר סיפור חסידי ישן מהווי העיירה בגולה הדוויה. איכר יהודי מגיע בבהלה אל הרב ומספר לו שתרנגולות בלול מתות בלי סיבה נראית לעין. מה עושים, רבי? זועק המסכן. הרב עוצם לרגע עיניים ואומר, יש לקחת קומץ סובין, קמח תירס ועלי תרד נקיים מתולעים, לקצץ עם חומץ ומים ולהשקות את התרנגולות... כעבור יומיים שוב מגיע האיכר האומלל וזועק, רבי, תעשה משהו - התרנגולות ממשיכות למות... נו, אומר הרבי, זה כבר הרגל אצלן וצריך לשבור אותו. קח שמן זית, קמח תפ"א, קמחא-דפסחא וערבב עם שיבולת שועל חי ומי בוץ מהנהר. תשקה אותן כל היום... חולפת יממה מתוחה והאיכר שוב בפתח חדרו של הרב, הם ממשיכות למות, רבי, מה עושים? הרב מגרד את זקנו ומתגדר בתבונתו: תראה, הוא אומר לבסוף, יש לי עוד הרבה עצות – יש לך מספיק תרנגולות?
יש לנו מספיק חמאס? כזה חמאס שמנסה ללא הרף ללבות מלחמה 'בכל מחיר'? כי זה, לדעתו, מה שעושה אותו רלוונטי בעולם. אם היהודים מסלימים ועונים לו במלחמה – מה טוב מזה כדי להעביר את המסר הענק שהוא השחקן הראשי במרחב, וישראל מראה שוב את פניה – רוצחת פאשיסטית קולוסאלית שחובה מוטלת עליה להמשיך ולפרנס את ניני הפליטים עד סוף הדורות. והשאלה: לנו יש מספיק כסף – יש לערבים מספיק פליטים?
טעות בדיאגנוזה בימי כהונתו הראשונה כראש ממשלה, ביולי 1974, ניהל רבין ויכוח מר עם ראשי המתנחלים (גוש אמונים). אז הצהיר, "אינני מבין מה מחפשים המתיישבים בשומרון". אחד המשתתפים הגיב, "איך יכול יהודי כמוך לדבר כך"?, ורבין שאל, "האם הרגשתם געגוע לאיזשהו שטח לפני 67"?
הייתה טעות ב'דיאגנוזה' שלו. ב-74 לא היה מדובר בגעגוע. חבל הארץ ('איזהו שטח') כבר נמצא בידינו מאז 67 והשאלה על הפרק הייתה – האם לוותר עליו ולמסור אותו לערבים? געגוע מתעורר כלפי משהו שהיה לך פעם ועכשיו חסר. כן, לפני 67 היו הרבה געגועים. לא אצל כולנו. ל
עמוס עוז לא היו, ולפיכך התכנס בתוך עצמו, ותקף את
נעמי שמר על הוספת בית משפיל לשירה המופלא 'ירושלים של זהב'. רבין, אולי בהשראת עוז, טעה עמוקות. אמו רוזה כהן, שכונתה גם רוזה האדומה (בארץ - לא בלוקסמבורג), באה לכאן בגלל געגועים.
האם זו הטעות שהרגה את רבין כעבור עשור (4.11.95)? האם ההבנה שלו, של עוז ושל כל החברים, שמדובר בגעגוע ערטילאי עטוף משיחיות, הזיה חסרת משמעות, ולא במאבק פיסי תוסס על ארץ ישראל, תוביל בעתיד
הסכם אוסלו נוסף, למדינה ערבית נוספת בגדה המערבית של הירדן?
חמגשיות מסופר על ה'חפץ-חיים' שהובא לבית המשפט באשמת שווא. סנגורו ניסה להסביר לשופט האדיש מיהו הצדיק היהודי העומד לפניו למשפט ולמה הרחובות הסמוכים שמסביב מלאים ביהודים שקטים הממתינים בחרדת קודש לפסק הדין של הגויים. כשהצדיק שלנו, סיפר הסניגור, שלח הוראות בכתב ידו הקדוש לקהילה רחוקה בידי שליח, היה מברר תחילה את מחיר המשלוח בדואר ומדביק בול על האיגרת למרות שנשלחה בידי רץ מיוחד של הקהילה. כל זה - כדי לא לקפח את השלטונות... זה האיש הניצב לפני הבורא בכל מעשיו הכריז הסניגור...
הסניגור שקל את הדברים וצל חיוך מריר כיווץ את שפתיו: אלה עובדות? לי זה נשמע כמו גוזמה בשוק, האם לא נסחפתם? הסניגור חייך לשמע דבריו של כס המשפט המכובד. וכך הגיב: כבוד השופט, לא עלי וגם לא עליך מספרים כאלה סיפורים...
