איציק שמולי, שלפחות לטעמי ראוי שיהיה ראש ממשלה בישראל בעוד כמה שנים, עושה טעות כאשר הוא מתמודד לראשות העבודה מול עמיר פרץ במקום לחבור אליו ולהיות למספר 2 ומחליף עתידי כבר בעוד כשנתיים, כאשר עמיר פרץ יהיה המועמד הנכון לנשיאות המדינה. סתיו שפיר, לעניין זה, איננה רלוונטית בזמן הזה ואולי תהייה רלוונטית כיורשתו של שמולי בעוד כך וכך שנים. אבל החשיבות של בחירת עמיר פרץ לראשות העבודה חורגת מהתחום הצר של המפלגה הזאת ולה חשיבות מהמעלה הראשונה באשר לעתידה של מדינת ישראל. לא רק שעמיר פרץ היה עד כה היחיד, עת שעמד בראש מפלגת העבודה, שהצליח לקחת קולות מהמאגר של אנשים שהלכו אחרי נתניהו בעיניים עצומות ומתוך אמונה כמעט דתית, אלא שלהבדיל מרבים אחרים, גם הרקע המנהיגותי שלו - כיו"ר ארגון העובדים הגדול בישראל, כשר ביטחון שידע להציב מטרות אסטרטגיות נכונות גם אל-מול התנגדות של המערכת, כראש עיר מטעם מפלגת העבודה של עיר של שפוטי ליכוד - וגם הכריזמה שלו, גם יכולתו המוכחת לחבור לאנשים בכל הרמות ומרקעים שונים וגם יכולתו להעמיד את החברה הישראלית לפני השאיפות הפרטיות שלו; כל אלה הופכים אותו לאיש הנכון להנהגת מפלגת העבודה ולכינונו מחדש של המחנה הציוני, עם אהוד ברק וציפי לבני; עם אורלי לוי ויאיר גולן, עם מצביעי שמאל מסורתיים ומצביעי ימין שנקעה נפשם מהשם הרע שהוציאו נתניהו וחבר מרעיו לימין הליברלי. עם ציפי לבני ואהוד ברק, כשותפים, מחנה ציוני שכזה יכול להביא אליו גם את דן מרידור ואפילו את בני גנץ וגבי אשכנזי, את תושבי הנגב המערבי ואת כל המיעוטים של מדינת ישראל - האתניים, הלאומיים, התרבותיים, הגאוגרפיים. בקונסטלציה כזאת, איציק שמולי יכול לבלוט כיורש המבטיח שבממשלה הבאה יוכל להראות גם שהוא יודע לקיים. הוא יוכל לבסס עם אורלי לוי את חברת החמלה שכל אזרחי ישראל כל-כך מייחלים לבוא ואשר נתניהו וחבר מרעיו שדדו אותה מהם. הוא יוכל, עם ציפי לבני, להוביל מדיניות חוץ שתחזיר את ישראל לקונצנזוס של מדינות שפויות ותרחיק אותנו מחיבוק הדוב המזיק של טראמפ ושל חבריו הפשיסטים והבדלניים האירופיים כמו אורבן, בוריס ג'ונסון ונייג'ל פאראג' הברקסיסטים שמוכנים לשרוף את אירופה וראש ממשלת פולין ושותפיו האנטישמים - וגם מן האוונגליסטים שבינתם נסתתרה כבר מזמן ושממשיכים בתמיכתם המשיחית בטראמפ המסוכן לא רק לישראל, אלא לעולם כולו. מחנה ציוני שכזה יוכל להחזיר אליו את כל הקולות שאבי גבאי הצליח להבריח ממנו בבחירות האחרונות. הוא גם יאפשר לגנץ להשתחרר מחיבוק הדוב של לפיד שישוב לגודלו הראוי. במצב-דברים שכזה, אפשר להניח כי תוצאות הבחירות הבאות יזכירו, במידה ידועה, את תוצאות בחירות 2015, בשינויים מסוימים. למשל, הימין האידיאולוגי, זה של שקד ובנט מצד אחד ושל הסמוטריצ'ים מצד שני ימשיך להיות מפולג, בעיקר אם גם פייגלין ינסה שוב לרוץ ועוד יותר אם הכהניסטים של בן-גביר ילכו ברשימה עצמאית. פליטי כחלון - בעיקר עתה כאשר הקטסטרופה הכלכלית שאליה הכניס כחלון את ישראל מתגלה בעירומה לעיני כל - ילכו בחלקם לרשימה שאורלי לוי תהייה בה ושעמיר פרץ יוביל כאשר החלרק השני של הפליטים הללו יביא עצמו להצבעה לליכוד או שישב בבית. שינוי נוסף הוא שלאחר הירידה בייצוג של האוכלוסייה הערבית בבחירות האחרונות, סיכוי סביר הוא שיותר אזרחים ערבים ודרוזים יצאו להצביע - ואלה מהם שעדיין כועסים על המפלגות הערביות, יצביעו לרשימה שעמיר פרץ מוביל ואולי גם לרשימת מרצ. מצביעי ליברמן שבבחירות האחרונת התפתו להצביע לליכוד ישובו אל ליברמן שהצליח להביא למרכז הדיון הציבורי את שאלת היחסים בין דת למדינה ובין דתיים וחילוניים. אם המחנה הציוני ישכיל להראות לציבור שהוא איננו מוכן להניח לחרדים ולחרדלים ולשאר אנשי הימין הדתי-משיחי ללהשתלט על עגלת הציונות, הוא אכן יוכל להשיב עטרה ליושנה ולכונן מחדש את היישות הציונית החילונית, כפי שמייסדי המדינה ניסו לכונן. זה חשוב, כי אולי זה יוכל להציל את מה שהליכוד התחיל לעשות עוד מראשית ימי שלטונו ומה שנתניהו הביא לקיצוניות כשהוא איפשר לדתיים למיניהם ועודד אותם בעשור האחרון לנגוס בעוד ועוד עיקרים ציוניים שהינה בהגדרה חילונית. כדאי, אולי לומר דבר-מה בהקשר זה. הציונות, מראשית ימיה, הייתה תנועה שמרדה בדטרמיניזם הדתי. היא יצרה תנועה לאומית שבבסיסה מצוי הרעיון של הגדרה עצמית. הלאום מוגדר על-ידי אלה המגדירים עצמם כחלק ממנו ולא במונחים דתיים כאלה או אחרים. עד כדי כך הנתק בין הדת היהודית והלאומיות היהודית היה חד שהמזרחי - אבות אבותיהם של מי שהיום קוראים לעצמם "הציונות הדתית" הכריזו בקונגרס הציוני שהם מוכנים להסתפח אל התנועה הציונית תוך שהם אינם מקבלים על עצמם להביא לשחרור לאומי, כפי שרצו אבות הציונות. הגדיל לעשות הלובאביצ'ר - מי שהחב"דניק'ים של היום מכנים את אחיינו המלך המשיח - שטען במכתב גלוי שיש להוקיע ולהקיא מתוך היהדות של שיטתו את הרצל ונורדאו שכן הם יצרו תנועה ששמה לה למטרה - בניגוד למה שהדת מאמינה בו - שהתנועה הלאומי, האנשים, הלכידות האנושית, הם אלה שיכוננו את היישות המדינית בארץ ישראל ושאין לאנומה הדתית ש"מזרה ישראל הוא יקבצנו" על-מה שתסמוך. המחנה הציוני יוכל להנהיג מחדש את התנועה הלאומית של העם היהודי והביא לכך שהלאום היהודי - שאינו נמדד במי הייתה אמו - יוכל לבנות את מולדתו לתלפיות כשהוא מאפשר לכל האחזרחים שאינם בני הלאום היהודי להיות בשוויון גמור מכל בחינה שהיא - כפי שהטיחה הכרזת העצמאות שעליה חתמו כל נציגי היישוב העברי בארץ ישראל. החשיבות של הקמתו של מחנה ציוני גדול וחזק שיוכל להנהיג את הלאום והמדינה ולהפוך את ישראל לחברת מופת ואור לגויים כפי שניסו מקימי המדינה לבנות, החשיבות הזאת איננה נופלת מחשיבות התחייה הלאומית עצמה. נכון שהביטוי שיש לתת לכך הוא פוליטי-מפלגתי אבל רק כך אפשר יהיה להציל את החברה הישראלית, שהרי המפלגות הן אלה שמכריעות אל האופן שבו תחייה המדינה - או תדרדר על-עבר התהום, במסלול שנתניהו התווה, בעיקר בכמה השנים האחרונות של שלטונו. תפקידו של איציק שמולי בתחייה הלאומית החדשה הוא קריטי. חשוב שיתעשת, שיצטרף לעמיר פרץ ושיחדיו יבנו את המחנה הציוני שיביא מזור למדינת ישראל ולאזרחיה - וגם לעם היהודי שבתפוצות שזו מדינת הלאום שלו.