"מצביעי נתניהו הם חסרי דעת, אנשי הבייס שלו הם אנשים שהערכים הנורמטיביים שלהם הם בגובה הדשא". זה בינתיים גרעפס הגרבוז הכי קולני של בחירות 2019.
כמו הגרבוז המקורי, גם כאן התגובה הראשונית של השמאל היא לא התנערות מדבריו אלא מחיאות כפיים קולניות. "סופסוף מישהו עם ביצים שיגיד את האמת". אינספור פוסטים של מצביעי כחולבן שמצדיקים את דבריו המטופשים של ראש המוסד לשעבר, דברים שיש בהם ארומה עדינה של גזענות משובחת. יש עוד מזה, תחת המעטה של המכובדות, חכו, זה יצא, אין דרך לעצור את זה.
בימי חלדי עברתי מספר קורסים אינטנסיביים בשפת גוף ושמתי זאת לניסיון תעסוקי. זה מלווה אותי עד היום. כשאדם מדבר, אני רואה יותר משאני מקשיב. יש בשפת הגוף אלמנטים קמאיים של אמת. כאלה שקל להסתיר אותם בדיבור וכמעט בלתי אפשרי להסתירם בתנועה. קשה מאוד לזייף חיוך כשכועסים או להסתיר התלהבות כשממש מנסים. מכירים את זה שאתם מרגישים שמישהו לא אוהב אתכם מבלי שאמר מילה? זה זה! יש שחקני פוקר שעושים מזה קריירה.
שבתאי שביט, גרבוז, ההוא מכוורת ועוד רעים כמותם, הם שפת הגוף של השמאל. כנראה שקשה להיפטר מהרגלים. פליטות גרבוזיות כאלה בשמאל הישראלי הן כשיעול טוב לחולה שחפת, עיטוש קולני לאלרגים בימי האביב או נפיחה מזן "בסאם" אחרי חמין של שבת.
זה בא יחד עם תחושות הצדק האולטימטיבי והילת הנאורות שעוטה כל מי שבמחנה הנכון.
מחנה השמאל עבר טראומה קשה אחרי התפוצצות חלום אוסלו בתחום המדיני והפיכת המזרחיות למטבע עובר לסוחר בתחום התרבות ומאז הוא עסוק בלהתחפש לדברים אחרים. כמה שיותר מרכז, אם אפשר. זה נבלע טוב יותר. מזל ששפת גוף קשה לזייף.
