השבוע שחלף היה טעון במיוחד. צויינו בו שני תאריכים היסטוריים, אירועים קשים, שהמייחד אותם היה - היקלעותנו אל סף מלחמת אחים. האחד אירע זמן רב לפני קום המדינה - רצח ארלוזורוב על שפת הים בתל אביב לפני 86 שנה. השני התרחש מיד לאחר הקמת המדינה - טיבוע ספינת העולים והנשק "אלטלנה" של האצ"ל, לפני 71 שנה.
יש הרבה מן המשותף לשני האירועים. בשניהם נשפכו דמי טהורים - דמו של חיים ארלוזורוב, המנהיג הכה-מוכשר, שיש אומרים כי אלמלא נירצח היה הוא ראש הממשלה הראשון של ישראל, ודמם של 16 חברי האצ"ל, שנרצחו בירי מכוון. בשני המקרים מדובר בעלילות-כזב נגד יריב פוליטי. שניהם אירעו בסמיכות מקום, על חוף ימה של תל אביב. בשניהם היה מעורב
דוד בן-גוריון, שהוביל ב-1933 את העלילה נגד שלושת חברי התנועה הרביזיוניסטית ולא חזר בו עד יומו האחרון, ושב-1948, והוא כבר ראש הממשלה, נתן את הפקודה לפתוח באש על "אלטלנה".
בשניהם נכרכו שמו וגורלו של בית"רי, אברהם סטבסקי, שנקלע אליהם שלא ברצונו. בראשונה, כשהיה אחד משני הנאשמים על לא עוול בכפם ברצח ארלוזורוב, בשניה, כשהיה על סיפון הספינה שבאה כביכול לחולל פוטש. במקרה הראשון חבל התלייה כמעט נכרך על צווארו, ואז בא הזיכוי בבית המשפט הבריטי. כעבור 15 שנה בדיוק, ובסמיכות למקום שבו התנקשו שני הערבים בארלוזורוב, הוא נרצח ב"אלטלנה".
בשני המקרים ניצבו מנהיגים אחראים בצד הימני-הרביזיוניסטי, שמנעו את ההתדרדרות לכדי מלחמת אחים. ב-1933 היה זה זאב ז'בוטינסקי, שלחם בעוז לסיכול העלילה ולמניעת שפיכות דמים מיותרת, וב-1948 היה זה
מנחם בגין שקריאתו "מלחמת אחים לעולם לא" מהדהדת עד היום, כאשר שוב שני המחנות היריבים נקלעים למלחמת הכפשות חריפה.
יום השנה לרצח ארלוזורוב עבר בקול דממה דקה. לא נשמע ברבים קול זדוני המדבר על רצח פוליטי. לעומת זאת, כמדי שנה, יום השנה לחללי "אלטלנה" צויין באזכרה ממלכתית רבת משתתפים, במעמד הנשיא וראש הממשלה. אכן, לא בכל יום רואים את השניים, ריבלין ונתניהו, צועדים צד בצד, לבדם, מתייחדים עם המצבות הדוממות, ומתעכבים קמעא ליד קברו של אברהם סטבסקי ז"ל, בבחינת "היילכו שניים יחדיו". מה חבל שהתמונה של השניים יחדיו, ללא מלווים, היא נדירה. האיבה האישית ביניהם כמו נשכחה ולו לכמה רגעי קדושה.
קרן אור הפרשיות הקשות-מנשוא של רצח-משפט ארלוזורוב ו"אלטלנה" אולי יש בהן כדי לנחם, כאילו מה שקורה היום הוא כמשחק ילדים לעומת טראומות העבר. נתבדינו מרות, כאשר ראש הממשלה
יצחק רבין נרצח בידי בן-עוולה יהודי, וכאשר בעקבות אסון זה שוב הוטחה אשמה גורפת במחנה שלם. האם איננו נמצאים כבר בריב אחים, שמזכיר את שנות 1933 ו-1948?
לדאבון הלב, יש איתותים, שאכן הנורא מכל עוד עלול לקרות. הבחירות הקרובות והכה-מיותרות תורמות להחרפת השיח הציבורי. מדינת ישראל נמצאת על סף קרעים פנימיים שקשים לאיחוי. נדרשת מנהיגות אחראית, סמכות מוסרית, שתאמר לכולנו: הרף!
ועם זאת, ישנה גם קרן אור. באותו שבוע שבו צויינו ימי השנה לארלוזורוב ו"אלטלנה", נתכנסה בבית ה"הגנה" בתל אביב חבורה מוזרה למדי. המבוגר בה היה בן 103, זקן חברי ה"הגנה", שלא היה לו שמץ של היסוס לשבת בחברותא עם נציגי המחתרות ה"יריבות" - האצ"ל, לח"י, ועימם נציגי אירגונים אחרים שלחמו בצבאות בריטניה ובריה"מ נגד הצורר הגרמנו-נאצי.
היו שם גם שניים שעוסקים במורשת "המוסד", אבל אף מלה לא נאמרה על התבטאותו האומללה של ראש "המוסד" לשעבר, שהוסיף שמן למדורת השנאה המבעבעת, כאשר הטיח בו-בבוקר מעל דפי עיתון זה מלים קשות-מנשוא כלפי מצביעי הליכוד ותומכי נתניהו, וזכה לגינויים מכל הכיוונים. ואולם מול האווירה העכורה שניסה דוקא
שבתאי שביט ליצור בחוסר אחריות משווע, הושמעו בכנס זה מילות של אחווה, פיוס, שכמותן ספק אם נשמעו בפורום אחר כלשהו בשנים האחרונות. מילים בזכות המורשת הלאומית המשותפת, וחשיבות הנחלתה לכל גווניה לדורות הבאים.
פורום ראשי המחתרות עשוי להיות מעין תשובה למעכירי האווירה, ויכול לשמש דוגמה ומופת להתלכדות, להכרה שהאמת אינה נמצאת כולה בצד אחד, אלא שכל ארגון, כל זרם תרם בזמנו ובהקרבתו את חלקו להקמת המדינה. האמת הזאת שיצאה מבית ה"הגנה", צריכה להיות נר לרגלי ראשי המפלגות שבמאבק שנפתח מחדש על השלטון, אינן בוחלות בהכפשות ובעלילות. היא גם המענה ל"כוכבי שביט" שמפציעים לרגע ברפש שהם מפזרים ואז דועכים ונעלמים.
