בסופו של חשבון, דבר חוזקה ו/או חולשתה של ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון בפרט אך למעשה גם בארץ בכלל, מתכנס לעניין אחד שהרי למעשה מדובר בשני צדדים של אותו המטבע: השארת הערבים במקומותיהם והקמת ישובים לצדם או גירושם מבתיהם, הריסת ישוביהם והתיישבות על חורבות כפריהם ועריהם.
בימי הישוב היהודי שלפני הקמת המדינה, לבטח בסוף שנות השלושים ושנות הארבעים של המאה הקודמת, הייתה להנהגת הזרם המרכזי בתנועה הציונית, דהיינו למפא"י הגדולה, הישנה והטובה, אידיאולוגיה ברורה גם אם לא תמיד גלויה מסיבות טקטיות מובנות: גירוש של כמה שיותר מערביי ארץ ישראל אל מעבר לנהר הירדן והקמת מדינה עם רוב יהודי ברור ומוצק בכמה שיותר משטחי ארץ ישראל (בן גוריון, כצנלסון ועוד רבים וטובים).
האמת כמובן ונה. אידיאולוגיה נכונה, כנה ומרנינה זו, התואמת לכתוב בתורה (שמות, דברים) ולפיכך למוסר היהודי המונומנטאלי, קיבלה את ביטויה המעשי השקט כבר בשנות העשרה והעשרים ולבטח בהמשך בעיקר ע"י קניית קרקעות ודחיקת רגלי הערבים ממקומותיהם באמצעי לחץ שונים. ואולם היישום המדהים של אותה אידיאולוגיה, הגירוש הגדול של ערביי הארץ, התבצע כמובן במלחמת העצמאות כאשר כ-75% מהאוכלוסייה הערבית נטשו את ישראל הקטנה: בעוד בתחילת המלחמה היו בה כ-800,000 ערבים, במהלכה גורשו/ ברחו/ עזבו כ-600,000 ונותרו כ-200,000 בלבד עם תום המלחמה.
על חורבות כפריהם ובתיהם של אותם ערבים שעזבו במשך אותן עשרות שנים ובעיקר, כאמור, במלחמת השחרור, קמה התיישבות יהודית חזקה, מושרשת, בוטחת, אשר אינה מותירה מקום לספק ולפקפוק בעצם היותה. גם ניסיונות קלושים לערער על מוסריותה, חוקיותה וקיומה מצד גורמים כאלה ואחרים, לא הועילו בעבר (ע"ע איקרית ובירעם), לא יועילו בעתיד והם חסרי סיכוי מעשי ממשי כלשהו.
ובכן בהשוואה למה שקרה בישראל הקטנה שלפני מלחמת ששת הימים ושחרור יהודה ושומרון, דומה שאכן חולשת ההתיישבות באזורים אלה נובעת בראש וראשונה ובעיקר מהעובדה שמיד עם תום מלחמת ששת הימים לא בוצע גירוש מאסיבי של ערביי יו"ש בעיקר בשל הלם תודעתי מתוצאותיה המדהימות של המלחמה ובלבול מוחלט שאחז כתוצאה מכך בממשלה של אותם ימים באשר לעתיד יהודה ושומרון.
בשבועיים-שלושה הראשונים שלאחר המלחמה, וכהמשך לאותו בלבול, ניתנה לאלופי הפיקודים יד חופשית לפעול כהבנתם בעניין סילוק האוכלוסייה הערבית, אך כאמור עניין זה הסתיים מהר מאוד ונוצל במידה בלתי מספקת.
כתוצאה מכך, כאשר לאט-לאט החלו לקום ישובים ביו"ש, בגוש-עציון תחילה, מבוא חורון בהמשך, אבל בעיקר עם התנופה הגדולה שהכניס גוש אמונים באמצע שנות השבעים, הם קמו לרוב בשטחים פתוחים לחלוטין, לעיתים לצדם של ישובים ערביים. אולם לבטח לא על חשבונם משום שהללו נותרו במקומם, בכפריהם, בעיירותיהם ובעריהם.
לכאורה ניתן היה לטעון כי חוזקה של ההתיישבות ביו"ש נעוץ במוסריותה הנובעת מאי-שילוחם של הערבים בחזרה לארצות מוצאם ואולם זו טענה חיצונית בלבד הנשענת על מוסריות ישועית קלוקלת שכן השארת הערבים במקומם היא-היא חולשתה הגדולה ביותר של ההתיישבות באשר היא מנוגדת לשכל הישר ולמצווה בתורה ועם זאת היא שפתחה פתח לכל סאגת ההאשמות בעוולות 'הכיבוש'. ובכן, כאשר אין נכבש אין 'כיבוש' (ע"ע רמת הגולן משם ברחו עשרות אלפי סורים) וכאשר מגרשים את רוב הערבים אין צורך במחסומים (ע"ע תל אביב משם גורשו כ-30,000 ערבים) וממילא גם אין המצאות פסיכוטיות והזויות כגון 'מחסום וואטש', 'בצלם', 'שוברים שתיקה' ועוד רעות חולות דומות.
שונה משהו מכל אלה היא בקעת הירדן עליה היה מופקד עם תום מלחמת ששת הימים האלוף המזהיר והנועז חיים הרצוג שמונה למושל יהודה ושומרון. להבדיל מאלופים אחרים, ניצל הרצוג בחדווה את היד החופשית שנתנה הממשלה לאלופי הפיקודים ותוך שהוא אמון על האידיאולוגיה המפאיניקי"ת הישנה והטובה ועם זאת מיטיב לצפות למרחוק, מיהר לגרש אל מעבר לנהר הירדן עשרות אלפי ערבים שהתגוררו בבקעה. הרצוג הוא אם כן המגרש הגדול, הטרנספריסט האולטימטיבי של ששת הימים אשר בשל זכויותיו הרבות וזו ביניהן נבחר בצדק למשרה הרמה של נשיא המדינה. ובכל אופן, אין ספק שסילוק מאסיבי זה שביצע הרצוג הוא שאיפשר לבסס את ההתיישבות בבקעת הירדן שלמרות מיעוט אוכלוסייתה היא חזקה ביותר באשר יש לגביה הסכמה לאומית רחבה, לבטח יותר מאשר ביחס להתיישבות ביו"ש.
