היוזמה של ראש הרשות הארצית לתחבורה ציבורית, אמיר אסרף, לתת לנוסעים לדרג את נהגי התחבורה הציבורית [ראו משמאל], נראית יפה כלפי חוץ, אך היא אינה יותר מפעולה שיווקית. פעולה שמנסה לשפר את התדמית של התחבורה הציבורית על-חשבון פגיעה בנהגים ובשירות, תוך שהיא מכסה לכסות על חולאי הענף במקום לתת לו פתרונות של ממש. נניח לכך שהישומון של משרד התחבורה, למרות הכסף הרב שהושקע בו, אינו פופולרי ואינו עונה לצורכי הנוסע כמו ישומונים אחרים בשוק. ישומונים אחרים נותנים שירות טוב בהרבה עם הרבה יותר אפשרויות ניווט, ויעיד מספר ההורדות הנמוך של היישומון של משרד התחבורה. הייתכן שבאמצעות ישומון מקרטע, הקיים אצל מיעוט של נוסעים, מבקש משרד התחבורה לקבוע את עתיד נהגי האוטובוסים? אבל לא זה העיקר. נהג אוטובוס ציבורי בישראל מתמודד מול תנאים בלתי אפשריים. כולם לוחצים עליו - בני משפחתו, המפעיל, הסדרנים, חבריו לעבודה, משרד התחבורה, הבקרים, הפקחים, הרשות המקומית, המשטרה, הפקקים, משתמשי הדרך והנוסעים חסרי הסבלנות. רק בעלי עור של פיל מצליחים לשרוד בענף, ולכן המחסור הכל כך חריף של כ-3,500 נהגים. על אלה שבכל זאת שורדים בענף, מבקשת הרשות להוסיף מכבש לחצים נוסף - לא אוביקטיבי בעליל - של דירוג נוסעים. נוסעים רבים מתקשים להפריד בין הנהג לחוויית הנסיעה. הם מאשימים את הנהג בכך שהאוטובוס מאחר בגלל פקקים, לוהט בגלל החום, צפוף בגלל משרד התחבורה, ואפילו בכך שהנהג באוטובוס שלפניו לא הגיע היום.

כל המוסיף - גורע

מחקרים שנערכו בקרב עובדים מגלים, כי מענק גבוה הניתן בתמורה לעבודה טובה יותר אינו משפר את העבודה, אלא דווקא פוגע בה. במקום להתרכז בנהיגת האוטובוס והסעתם בבטחה של הנוסעים אל היעד, יאמץ הנהג את מוחו בשאלה כיצד הוא נראה בעיני הנוסעים. כך למשל, במקום לפרוק את העצבים באופן טבעי ולגעור בנוסע שמשתולל, הוא יעדיף להבליג ולנצור את זעמו בבטן, מחשש לקבל ביקורת לא מחמיאה שתעמיד בסכנה את המענק. מוחו יתמקד כל החודש בשאלה האם יקבל את התגמול המיוחל, ופחות בנהיגה. זהו היסח דעת לכל דבר, שאינו נופל מיתר היסחי הדעת בדרך.

הנוסע סובייקטיבי

מה ההיגיון לתת לנוסע לדרג? הנוסע עולה בנקודת זמן מסוימת מאוד. הוא אינו מודע ליום הקשה שעבר על הנהג, שנאלץ לדלג על ארוחה, מתאפק לשירותים, נצלה בחום ומתחרפן מהרעש. הוא אינו מודע לכך ששתי דקות לפני שעלה חווה הנהג אלימות מילולית מצד נוסעת ושני נערים. רק נוסעים מלאכים החפים מכל פנייה, עיוורים לדת, לגזע ולמין הנהג, שרואים את התמונה הרחבה, יוכלו לדרג נהג באופן אוביקטיבי. ומה יקרה אם אחרי כמה חודשים של מאמצים לקנות את לבם של נוסעיו, לא יצליח הנהג לשבות אותם בקסמיו, וייתקל בכתף קרה, או שכלל לא ייתקל בכתף - ככל שהוא מסיע קו שבו נוסעים מבוגרים רבים, שהטכנולוגיה ועולם היישומונים זר להם? מילא, אם היה מציע ראש הרשות לתחבורה ציבורית לדרג את תנאי הנסיעה - יעילות מסלול הקו, הניקיון באוטובוס, רמת הצפיפות ושאר אמות המידה שאינן כוללות את הנהג, זה היה יכול להיות מעולה, לסייע ביד משרד התחבורה לשפר את שירות ואולי על הדרך לחסוך את העסקתן של חברות הבקרה החיצוניות, ובלבד שהמידע שהוא פרי עמלו של הציבור גם יהיה שקוף וגלוי לציבור.

מציאות או תוכנית מציאות?

הצעת דירוג נהגים כזו מנותקת מהשטח, ורואה בנהגי התחבורה הציבורית המתמודדים יום-יום ולילה-לילה עם המציאות הלא-פשוטה לא תמיד מנומסת כמו ניצבים בתוכנית ריאליטי, שצריך לדרג, והכל תוך התעלמות מהתנאים בהם הם אמורים לתפקד. היש לך חוסר אמון גדול מזה במשרתי ציבור אלה?! ההון האנושי של הנהגים אינם הבעיה אלא הפתרון לבעיה. בלי לפתור קודם את הבעיות הבסיסיות של נהגים ובלי לתת להם תנאי עבודה מינימליים, היא ללא פחות מהזויה - ויכולה להגיע מאנשים שלא עושים שימוש יומיומי בתחבורה הציבורית.

בדרכה של "גט"

אם כבר ללכת בדרכה של "גט", מדוע לדרג רק נהגים ולא את הנוסעים, כפי שעושה "גט", שמאפשר ניפוי נוסעים בעייתיים? ואם בכל זאת מתעקשים במשרד התחבורה שהנוסעים ידרגו מישהו, למה שלא נתחיל מדירוג של התנהלות הרשות הארצית לתחבורה ציבורית במשרד התחבורה?... הבעייתיות בענף התחבורה הציבורית היא שההסכמים הקיבוציים שבו אינם מאפשרים תמריצים נקודתיים, וההתייחסות לנהג היא לפי הוותק. בכך טמונה הניגודיות המובנית שבין הגישה של אסרף לבין יחסי העבודה, שכולאים את הנהג במעין כלוב תעסוקתי. אמיר אסרף צריך להחליט אחת ולתמיד - האם אתה מאסדר - שקובע מדדי שירות, או שאתה גם מפעיל - שקובע איך לתפעל את הענף. אמיר, שחרר.