איזה שר יקבל היתר למימון?

ועדת ההיתרים דחתה בשבוע שעבר סופית את בקשתו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לגייס כספים למימון הגנתו בהליכים המשפטיים בהם הוא מצוי. ההחלטה הנוכחית מהווה חזרה על זו מ-29.11.2018. היא לא בחנה מחדש את הבקשה, אלא דחתה אותה בשל העובדה הפשוטה שראש הממשלה לא מסר פרטים על הונו האישי עד למועד שהוועדה קבעה. כדי לעשות סדר בדברים נזכיר, שבתחילת 2013 נכנסה לתוקפה "הודעה בדבר כללים למניעת ניגוד עניינים של שרים וסגני שרים". בבסיס הכללים עומדת החובה החלה על שר לנהל את ענייניו באופן שלא ייווצר ניגוד עניינים בין מילוי תפקידו כשר לבין ענייניו האישיים. חובה זו מושתת על התפיסה לפיה שר ינהג במילוי תפקידו בלא משוא פנים, תוך גישה הוגנת כלפי הכל ובלא שיהיה לו עניין אישי בהחלטותיו או בפעולותיו אף למראית עין. כדי להבטיח זאת, נאסר על שר לעסוק בכל עסק או להחזיק במשרה נוספת, וכמו-כן נאסר עליו לקבל שכר והכנסות אחרות זולת משכורתו. לצד זאת קובעים הכללים, כי תוקם ועדה אשר תהיה מוסמכת לתת היתר אישי לחריגה מהם, "אם הדבר נראה לה מוצדק בנסיבות המקרה מבחינה ציבורית". מכאן, כי האיסור לקבל כספים במהלך התפקיד אינו מוחלט, כאשר במצבים מסוימים ניתן יהיה לקבלם על בסיס היתר פרסונאלי. הכללים אינם קובעים מבחנים ומצבים אשר בהתקיימותם ניתן יהיה להתיר קבלת כספים. לוועדת ההיתרים מוענקת הסמכות לבחון כל מקרה לגופו, כאשר השיקול הבלעדי שצריך הוא האם בנסיבות המקרה מוצדק מבחינה ציבורית להתיר את קבלת הכספים. בהחלטה הראשונה בעניינו של ראש הממשלה נסקרו החלטות קודמות של הוועדה. באחד המקרים נקבע, כי "הוועדה מוסמכת לתת היתר במקרים בהם החלת הכללים ככתבם וכלשונם תגרום לפגיעה בלתי מוצדקת בשר". לגבי תרומות לצורך ניהול הליכים משפטיים, קבעה הוועדה בשנת 2003: "אין זה ראוי ששר או סגן שר בממשלת ישראל יידרש לנדבת ליבם של בעלי ממון וגם/או של בעלי עסקים, שכן מטבע האדם הוא שאנשים אלא עשויים לראות... בתרומות שהם תורמים לו, משום שלח לחמך". עם זאת נקבע בשנת 2010, כי הוועדה רשאית להתיר סטייה מן הכללים, אם הדבר נראה לה צודק בנסיבות המקרה ותקין מבחינה ציבורית. בהחלטה הראשונה בעניינו של ראש הממשלה נקבע: "מימון הוצאות משפט איננו מסוג העניינים בהם מוצדק ליתן היתר אייש לחריגה מהכללים. כלל לא מדובר בסוג העניינים שהוא מוצדק בנסיבות המקרה ותקין מבחינה ציבורית... כפי שנקבע בעבר, נדרשות נסיבות אישיות ייחודיות וכבדות משקל ביותר כדי לחרוג מכך. נסיבות אלו לא הוצגו בפני הוועדה". בעקבות עתירה לבג"ץ הוסכם, כי הוועדה תאפשר לראש הממשלה להשלים את הטיעון בפניה. בעקבות החלטה זו ביקשה ועדת ההיתרים פרטים נוספים על היקף רכושו של ראש הממשלה, ומשלא הומצאו אלו במועד שקבעה - היא חזרה כאמור על החלטתה המקורית. שתי החלטות אלו הותירו ללא מענה את שאלת היסוד: מהי הדרך הראויה להכרעה בבקשות להיתר? מחד-גיסא, הכללים מאפשרים חריגה מהעיקרון האוסר קבלת כספים ומתנות, והרציונל בכך הוא ברור למדי. מאידך-גיסא, ההכרעה בשאלות אלו אינה פשוטה כלל, עד כי מתקין הכללים מצא לנכון להקים ועדה מיוחדת שתדון בבקשות אלו. הכללים אינם קובעים באלו בקשות היא תדון, וגם אינם מציבים מבחנים להחלטות בהן. מספר הבקשות שהוגשו בפועל הוא קטן, וההחלטות שניתנו בהן הם אינן מהוות תקדים ברור וערכי בשאלה מהם הקריטריונים למתן היתרים, מה שמותיר את הכרעות הוועדה עלומות. אלו נסיבות צריכות להיות כדי שהוועדה תאשר בקשה? מה אם מוקמת עמותה אליה מוזרמים כספים, והשר או ראש הממשלה אינו יודע את זהות התורמים? ומה אם בנו של מבקש הבקשה מחליט שהוא אוסף כספים כדי לסייע לאביו, ואת הכספים שאסף בחשבונו הפרטי הוא מעביר לאביו? האם מעמדו של ראש ממשלה זהה לשר? האם המצב שונה כאשר ראש הממשלה נבחר למרות החקירות נגדו? מותר להניח, שבסופו של דבר שאלות אלו ודומותיהן יגיעו להכרעת בית המשפט העליון.