שום ממשל אינו יכול לעצור אסוציאציות. ילדי מהגרים מארצות דרום אמריקה עצורים-קרועים מאימותיהם ומאבותיהם - כמכלאות שבמתקן ענק מוקף חוטי תיל מושחזים, חדים, מעוררים אסוציאציה של מחנות ריכוז. זה אמריקה. זאת מדינת החופש האולטימטיבי, החירויות, המעצמה שבעריה מיצב פסל החרות. זה לא מדינת אימים. זה לא ממשל המאבד מיליוני נפשות בדם קר על-פי דוקטרינה שהיא כמעט תיאולוגית של גזע עליון שיהודים מאיימים לכלות אותו בזיהום והוא מגן על עצמו על-ידי השמדתם השיטתית. ברור שלא. אי-אפשר, אף אסור להשוות.
אבל משום שאריקה היא כל כך לא גרמניה של הרייך השלישי, מה שהממשל עושה בילדי המגדרים מעורר אסוציאציות שאי-אפשר לעצור בעדן. מתקנים בהן אימהות אסירות בתנאים של צפיפות מעוררת חלחלה, ילדיהן במתקנים אחרים גם בקלינט טקסס, גם במק אלן טקסס על הגבול עם מקסיקו, בתנאי היגיינה מחפירים, בתאים בהם אין על-פי דיווחי המסתננים אל מחוץ למתקני המאסר האסורים בביקורים, בצילומים, בהקלטות, גם לחברי הקונגרס, מים זורמים ואישה אחת שצמאה נשלחה לשתות מאסלה - מוכחש על-ידי אנשי המשמר אבל גם אלה מודים כי לאסלות יש כיורים מבלי שאיש יכול להבין בדיוק מה זה כיורים ליד אסלות, איזה כיורים ואיזה אבלות ומים זורמים, מודים, יש תקלות גם בניו-יורק וגם במפוארים בבתי המלון. העדויות הן שילדים ישנים על רצפות בטון, בלילות הקרים הם מתכסים בגיליונות של נייר כסף. חסר מזון ואחים בגירים נתבעים לספק את חסרונם של אחיהם הקטנים. אין מקלחות. מכת כינים. איזה אסוציאציה יכולה להתעורר?
מה שמטלטל, או צריך לטלטל כל אדם, הוא שהסיפור המגונה הזה הוא היום סיפורה הפוליטי של המעצמה הרואה עצמה כפטרונית של הדמוקרטיה בעולם, של זכויות אדם, זכויות הילד. הדמוקרטים רואים את החטא הנורא של פגיעה אנושה בזכויות אדם וזכויות הילד. הרפובליקאים הטראמפיסטים רואים את מאבקה של ארצות הברית על קיומה כארץ החופש מול הגלים העכורים המאיימים להציף אותה ולהכניעה. במדינה בה הקונסטיטוציה מגנה על חופש הדיבור, על
חופש המידע, על חופש בכלל, אוסר הממשל גישה אל מתקני המאסר. סוד מדינה.
ועל כן אין איש מאמין יותר לשום דבר. האמת האחת המשותפת גם לדמוקרטים גם לרפובליקאים היא שבגבול הדרומי מתרחש אסון בממדים של מאות אלפים. אבל איזה אסון זה עניין של אדומים או של כחולים. בעיני האדומים האסון הוא שאמריקה מאוימת. בעיני הכחולים האסון הוא
הומניטרי. אבל כיון שהכל סגור לא מאמינים שיש כינים ולא מאמינים שיש כיורים. אבל הכל, גם כחולים גם האדומים מסכימים שאסונם של הילדים זועק השמיימה, אבל בה בשעה גם חולקים, אלה מפני שהזעקה עד השמים היא קריעת תיגר על הרפובליקאים ואלה קריאת תיגר על הדמוקרטים. אלוהים לא במשחק. רק הפוליטיקה. המוסר לא בזירה. רק 2020! אמריקה פירסט, מה קורה לך?
