הצהרת בלפור נועדה להניח יסודות לבית לאומי ליהודים בפלשתינה והחלטת חבר הלאומים לאחר מלחמת העולם הראשונה להעניק לבריטניה מנדט על פלשתינה נועדה לממש את הצהרת בלפור.
אבל, המציאות הייתה שונה לחלוטין. ממשלת המנדט, שהאינטרסים האימפריאליים הם שקבעו את מדיניותה ולא הצהרת בלפור או החלטת חבר הלאומים, נקטה במדיניות שקידמה בית לאומי לערבים ולא ליהודים. מדיניות זאת באה לידי ביטוי ב-3 תחומים: העדפת האינטרסים הערביים: אפליה מתקנת לגבי הפלאחים הערבים, ע"י הפניית תקציבים, חלוקת אדמות מאדמות הציבור לערבים חסרי קרקע לעומת הגבלות על מכירת קרקעות ליהודים ובעיקר, יצירת תנאים להגירה ערבית בלתי חוקית לארץ לעומת מדיניות הגבלת ההגירה לגבי היהודים.
האינטרסים האימפריאליים הבריטים היו מעוניינים לשלוט בארץ בשל מיקומה הגיאו-פוליטי: ארץ ישראל הייתה צומת חיונית, לדעת הבריטים, לתקשורת ביבשה, בים ובאוויר והשליטה בה הייתה חיונית לאינטרסים האסטרטגיים והכלכליים של בריטניה. הארץ הייתה בסיס מעולה לצי, לצבא ולחיל-האוויר הבריטי באגן הים התיכון המזרחי והייתה חוליה חיונית במערכת ההגנה שהבריטים הקימו באזור לאחר מלחה"ע הראשונה. מהארץ הייתה לבריטים אפשרות של שליטה ופיקוח על השאיפות המדיניות של הערבים. היא ראתה בארץ אזור חיץ טבעי שיגן על תעלת סואץ מפני חדירה מצפון, על אספקת נפט סדירה ע"י צינור נפט מבגדד לחיפה ואלטרנטיבה יבשתית - כבישים ומסילות ברזל-לדרכים הימיות במידה שתאויימנה ע"י מעצמות אחרות. ההתפתחויות הפוליטיות - השתלטותה של איטליה על אתיופיה ועל ים סוף, עליית היטלר לשלטון והברית שהתגבשה בין גרמניה ואיטליה - רק חיזקו את האינטרס הבריטי לשליטה לאורך ימים על הארץ. גם הלחץ של מצרים להביא לנסיגת הצבא הבריטי מתעלת סואץ רק הגדיל את חשיבותה של הארץ בעיני הבריטים.
העדפת האינטרסים הערביים המיסים התחלקות נטל המיסים בין יהודים לערבים - היהודים שילמו יותר מיסים מחלקם היחסי באוכלוסייה. ההסתדרות הציונית טענה שנטל המיסים צריך להיות על-פי חלקם באוכלוסייה ואילו המנהיגות הערבית טענה שהיהודים צריכים לשלם יותר כי חלק ניכר מההוצאות לביטחון והשקעות בתשתיות נגרם ע"י מדיניות הבית הלאומי. נטל המיסים לא נקבע על-פי החלוקה הכלכלית- חברתית אלא על-פי חלוקה לאומית. בעוד שנטל המיסים על היהודים היה בעלייה, נטל המיסים על הערבים היה בירידה. באשר לנטל המיסים, גדל היחס בין היהודים לערבים מפי 3 לפי 5. נטל המיסים על היהודים היה בעלייה ונטל המיסים על הערבים היה בירידה. עד 1944 עלה חלקם של היהודים בנטל המיסים ל-63% ושל הערבים ירד ל-37%
תעסוקה תעסוקה ממשלתית- פקידים, מורים, רופאים, פועלים וכו'. ממשלת המנדט העדיפה העסקת פועלים ערבים בלתי - מקצועיים בעבודות ציבוריות, שירות הרכבות ונמל חיפה משום ששכרם היה נמוך משל פועלים יהודים בשל הבדלים ברמת החיים. ההסתדרות הציונית וההסתדרות הכללית טענו שמדובר באפליה ודרשו שהממשלה תעסיק יהודים וערבים על-פי חלקם באוכלוסייה. הבעיה נפתרה לאחר שההסתדרות הציונית הסכימה לסבסד שכר פועלים יהודים מתקציבה.
העדפה מתקנת לגבי האוכלוסייה הערבית לא הייתה חלוקה מאוזנת של משאבי הממשל. הממשל ריכז את רוב פעילותו בכל התחומים בטיפול במגזר הערבי- בעיקר המוסלמי. המשאבים כוונו לבריאות, חינוך והעלאת רמת ההשכלה וקידום הכפר הערבי בתחום החקלאות. נוסף לאינטרס האימפריאלי של העדפת האינטרס הערבי היו סיבות נוספות לגישה המועדפת: הערבים הם נתיני המקום, הם סובלים מנחיתות כלכלית וחברתית וצריך לקדמם וכן, צריך לפייסם כדי שלא יעשו בעיות בתחום הפוליטי. בכל הנוגע לפעילות במגזר הערבי, הממשל היה היוזם העיקרי ואילו לגבי פעילות במגזר היהודי, הדבר נעשה רק תחת לחץ ודרישות ההנהגה הציונית.
פעולות הפיתוח בתחום הבריאות והסניטציה: הקמת שירותי בריאות ציבוריים, הקניית הרגלי סניטציה והגיינה, מלחמה במגפות, התקנת מערכת להספקת מים נקיים. הערבים היו האוכלוסייה העיקרית שנהנתה משיפורים אלה. פיתוח מערכת חינוך: פעולות אם גם חלקיות, לביעור הבערות, הנחת היסודות למערכת חינוך ציבורי יסודי, מאמצים לקידום רמת ההשכלה בשאר הרמות. האוכלוסייה הערבית הייתה הנהנת העיקרית משירותים אלה. ממשלת המנדט השקיעה בקידום מערכת חינוך למגזר הערבי סכומים גבוהים ללא השוואה לעומת התקציב למערכת חנוך היהודית.
פעולות לקידום הכפר הערבי והחקלאות - חיסול שיטת המושעא, מאמצים לשחרור הפלאחים מהשעבוד לבעלי האחוזות ולמלווים בריבית, הדרכה חקלאית ועוד.. המדיניות החקלאית והסוציאלית נתנה עדיפות ראשונה לקידום מצבם של הפלאחים והבדווים. המדיניות הכלכלית קבעה הגנה על הייצור המקומי וכך זכתה החקלאות הערבית להגנה על תוצרתה: חיטה, זיתים, זרעי שמן, עגבניות, תפו"א.
כל הפעילות הזאת הביאה לשתי תוצאות עיקריות: חל שיפור במצב הבריאות של האוכלוסייה הערבית: עלייה בילודה עקב הירידה בתמותת תינוקות, ירידה בתמותת מבוגרים ועלייה בתוחלת החיים. אבל, השיפור הגביר את הילודה ללא הגדלת המשק המשפחתי והדבר קזז במידה מסוימת את יתרונות השיפור.
הגירה בלתי חוקית מדיניות ההגירה אפשרה, מצד אחד, הגירה חופשית ללא פיקוח של מוסלמים מארצות ערב והאיסלאם והגבילה, מצד שני, את ההגירה היהודית תחילה על-פי עיקרון "כושר הקליטה הכלכלי" ואח"כ על-פי שיקולים מדיניים כפי שהכתיבו האינטרסים האימפריאליים. אבל, ממשלת המנדט השאירה את הגבולות היבשתיים פרוצים לכל המעוניין ולחיל הספר העבר- ירדני שפיטרל לאורך הגבולות מלבנון, סוריה, עבה"י ועד סיני ניתנה הוראה מגבוה להתעלם מהסתננות ערבים לפלשתינה. גם בחצי האי סיני היה הגבול פרוץ לחלוטין. ההגירה הבלתי חוקית תרמה תרומה משמעותית לגידול האוכלוסייה הערבית בתקופת המנדט. מ-515,000 מוסלמים שהיו בארץ ב-1919 צמחה האוכלוסייה המוסלמית ל-1,200,000 ב-1947.
המדיניות הקרקעית המדיניות הקרקעית העדיפה את האינטרס הערבי על ההתחייבות בכתב המנדט (סעיף 6). הפלאחים קיבלו יותר אדמות מהקרקע הציבורית מאשר היהודים. לסיכום, ממשלת המנדט העדיפה את האינטרסים של האוכלוסייה המוסלמית ע"פ היהודית ממשלת המנדט הייתה מעוניינת לרכוש את תמיכתם של ערביי הארץ כדי להבטיח שקט וכדי לרצות את מדינות ערב. הממשלה השקיעה לא מעט, יחסית למגבלות התקציב, בקידום האוכלוסייה המוסלמית מבחינה כלכלית, השכלתית ובריאותית. הערבים נהנו יותר באופן יחסי להשקעתם מאשר היהודים.
על הנושא בהרחבה, ראה, ספרי: מתי ואיך היגרו הערבים והמוסלמים לארץ ישראל, בתקופת השלטון הבריטי, 1.19 - 1948, הוצאת ידיעות- ספרים, 2019. שני ספרי העוסקים בהגירה הערבית מועמדים לקבלת פרס צ'צ'יק מטעם המכון למחקרי ביטחון לאומי.
