המשנה במסכת ראש השנה מזכירה שני אירועים שאירעו לבני ישראל במדבר:
"והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל. וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך - כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים, היו מתגברים. ואם לאו - היו נופלין. כיוצא בדבר אתה אומר עשה לך שרף ושים אותו על נס, והיה כל הנשוך וראה אותו וחי. וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים. ואם לאו - היו נימוקים". מה הקשר בין שני המקרים הללו למסכת ראש השנה בכלל ולפרק הרביעי בפרט, שעוסק ברובו בדיני השופר. אחרי הכל, השופר כלל לא נזכר במשנה הזאת.
רבנו עובדיה מברטנורא התייחס אל השאלה הזאת ותשובתו היא שמכיוון שהמשניות הקודמות עוסקות בכוונת הלב הנדרשת על-מנת לצאת ידי חובת מצוות שופר, נשנתה גם המשנה שעל פיה בזמן שישראל מכוונים לבם לאביהם שבשמים - הם מתגברים ומתרפאים.
אך אולי יש הסבר אחר, שמסביר גם את הקשר של שתי הדוגמאות שהמשנה מציינת אל השופר, מעבר להקשר הכללי של כוונת הלב. על-פי הסבר זה, כשם שבמלחמת עמלק הרים משה רבנו את ידיו וסימן לעם ישראל הנלחם לאיפה להתבונן וכשם שבנחש הנחושת הועלה הנחש על נס על-מנת לסמן לעם ישראל להיכן להתבונן - כך גם בשופר. התוקע בשופר מכוון אותו כלפי מעלה ומסמן בכך לשומעים את הכיוון. כאילו אומר להם - זה לא השופר שפועל ישועות אלא הכוונה של כל אחד מן השומעים וההתכוונות שלו לשמים.
הדברים הללו מתאימים מאוד למה שכתב הרמ"א בהלכות ברכת השופר על השולחן ערוך:
"וכן יהפוך השופר למעלה, שנאמר עלה אלקים בתרועה". הם מתאימים גם ולדברי רמב"ם בהלכות תשובה:
"אף על-פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר עורו ישנים משנתכם והקיצו נרדמים מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם...".
התבוננות על הפרשיות שבהן מסופר על ידיו של משה רבנו ועל נחש הנחושת עשויה לגלות רובד עמוק אפילו יותר מכך. לשתי הפרשיות הללו, שתוחמות את שהות עם ישראל במדבר, קדם חטא שקשור במן. בפרשת בשלח יצאו מן העם ללקוט ביום השביעי ולא מצאו מן וספגו בשל כך תוכחה - "עד אנה מאנתם לשמור מצוותי ותורותי". לאחר מכן הם מתלוננים על היעדר מים במשפט הזכור לדראון - "למה זה העליתנו ממצרים להמית אותי ואת מקני בצמא".
גם בפרשת חוקת, הפרשה הראשונה המדברת על שנת הארבעים לנדודי עם ישראל במדבר, מתלוננים בני ישראל על הלחם ועל המים בתלונה כמעט זהה: "למה העליתנו ממצרים למות במדבר, כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלוקל". במובן הזה ברור שמה שמתקנים ידיו של משה רבנו ונחש הנחושת הוא את תחושת היעדר הקשר שבין השפע שמקבל עם ישראל לבין מקורו.
לאחר שעם ישראל שכח מי הוציא אותו ממצרים ומי נותן לו לחם ומים, ועל-מנת שיהיה לו את מי להאשים הוא מייחס זאת לשליחים שהופכים להיות מבחינתו הכתובת לתלונות והמטרה לחיצי הביקורת - נדרש אמצעי דרסטי שיחייב אותו להביט למעלה ולהיזכר.
כך גם בתקיעת השופר שנעשית על-פי גזירת הכתוב ביום ראשית השנה, שבו יורד השפע לעולם. הפניית השופר כלפי מעלה והפניית מבטנו לעברו נועדו לסמן לנו את הצורך שלא לשכוח במשך השנה כולה מהו מקור השפע.
