כן, אני מודע לכך שהסערה הזאת שככה, החליפו אותה סערות אחרות, טריות יותר; החשיפה של
עמית סגל, שר המשפטים
אמיר אוחנה, בכל זאת בחרתי להתמקד בה כי לענ"ד הסערה הזאת ביחוד, מייצגת את שורשי המשבר החברתי/פוליטי הפוקד את המדינה. ד"ר קידר הביע דעתו ש
יגאל עמיר לא רצח את רבין. מיד קמו עליו משמאל ומימין, איך הוא מעז לשחוט את הפרה הכי קדושה שחיה כאן כבר עשרים וארבע שנים. הרי יגאל עמיר הודה, וועדת החקירה קבעה ובית המשפט פסק, אז איך אפשר עכשיו להגיד משהו כל כך מופרך ("דברי הבל" כתגובת ראש הממשלה) הנוגד את ההודאה ואת הפסיקות של וועדת החקירה ובית המשפט?
ואני לא הבנתי על מה המהומה, אז מה אם יגאל עמיר הודה? אין חולק על כך שהוא היה שם והיו יריות ויכול להיות שהוא אכן חושב שהיריות שלו גרמו למה שהתכוון, ועדיין ייתכן שבמציאות קרה משהו שונה ממה שהוא חושב. זה נראה לי הגיון כל כך בסיסי עד שאני מתקשה להבין את אלה הנרעשים עד שורשי שערותיהם למשמע כל אמירה שונה. ובמה שנוגע לוועדת החקירה ולבית המשפט, שני דברים: הראשון הוא - וכך צריך להיות - שמסקנותיהם נגזרות מהחומר המובא בפניהם. מישהו יכול להתחייב שאכן הובא בפניהם כל החומר? והשני בהמשך לראשון, באמת מאמינים שעיוותי משפט התחילו רק בשנים האחרונות?
על הצד שהמציא וניכס לעצמו את "מורשת רבין" אין מה להתפלא, התמיהה לכאורה היא על הצד שנפגע וממשיך להיפגע מהמורשת הזאת; כיצד ומדוע אנשים, הגיוניים בדרך כלל, מתבטאים שוב ושוב בדברים ובסגנון שנראה כי נועדו לרצות את מתנגדיהם, שלא לומר שונאיהם החריפים? והרי לצערנו הסגנון הזה מככב קשות באגף המכונה כאן "ימין פוליטי" כולו, מהציונות הדתית וצפונה, ואני תוהה מה ההסבר לתופעה הזאת? אומנם אני מודע לכך שלאחרונה מזהים סימני התפכחות באגף הפוליטי הזה ויש לקוות שעדיין לא מאוחר מדי, ובכל מקרה זה רחוק מלהספיק. בכל זאת, מה ההסבר לתופעה הזאת בימין הפוליטי?
אברם העברי פרשת השבוע מספרת על מהלך חדש בעולם אחרי ששני הראשונים כשלו, הקב"ה מטיל משימה על אדם בודד (בראשית יב): [א] וַיֹּאמֶר ה' אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. שני המהלכים הראשונים נסתיימו במבול שמחה את הכל ובמגדל בבל שבלבל את הכל. המשותף לשני המהלכים הנ"ל הוא התמכרות האנושות לטבע הראשוני בלי שום ביקורת. המהלך החדש מתחיל בהוראה לצאת מאזור הנוחות, מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אל הלא נודע, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. כי כל עוד דבקים בטבע הראשוני ובהרגלים הישנים אין סיכוי ליצור משהו חדש. כך נהגו הדורות הקודמים והגיעו לחורבן. כעת מתחיל משהו חדש.
וההתחדשות נסמכת על אישיותו של אדם אחד, אדם שהתעקש לבחון את "האמיתות" הרווחות בחברה בה חי וכשמצא עיוותים התעקש לתקן אותם. הסביבה לא אהבה את זה והוא נרדף עד כדי גזר דין מוות, אבל לא נרתע, ניצל בנס והמשיך בשלו. ואז מתגלה אליו ה' ואומר לו לֶךְ-לְךָ, כל עוד אתה חי בסביבה המקורית שלך לא תוכל לחולל מהפכה, צא לדרך. הוא יוצא למסע אל הלא נודע ובכל תחנה הוא משמיע לאנשים את תובנותיו המשונות. חלקם השתכנעו והצטרפו אליו אבל הרוב התייחסו אליו כאל תמהוני. כולם הכירו אותו כחריג וכך גם התייחסו אליו, חלקם באהדה וחלקם מן הסתם ברתיעה. עד שהגיעה שעת המבחן.
בין המתלווים אליו היה גם אחיינו, לוט שבחר לגור באזור הפורה של סדום. פרצה מלחמה והוא נלקח בשבי. (פרק יד) [יג] וַיָּבֹא, הַפָּלִיט, וַיַּגֵּד, לְאַבְרָם הָעִבְרִי... למה הוא קורא לו עברי? כי הוא מעבר אחד וכל העולם מעבר אחר. ככה הכירו אותו. ואמנם הוא מגיב בנחרצות שלא הייתה אופיינית לאנשי סביבתו: [יד] וַיִּשְׁמַע אַבְרָם, כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו; וַיָּרֶק אֶת-חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ, שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת, וַיִּרְדֹּף, עַד-דָּן. אברם מציל את לוט ואת כל השבויים האחרים, אבל לא זה עיקר הסיפור, העיקר הוא החתירה נגד הזרם, להיות מסוגל לומר בפה מלא "זו טעות" וצריך לנהוג אחרת. וגם לנהוג אחרת כשנוצרת אפשרות לכך, לא להמשיך בקו שיודעים שהוא מוטעה.
הימין תמיד ידע להצביע על טעויות אבל כשזכה בשלטון המשיך באותה דרך. ומה שגרוע יותר, הוא מינה לתפקידים רגישים אנשים מהחוגים התועים. וזה מה שמתנפץ לו ולנו בפרצוף בשנים האחרונות, המינויים המשונים. אלא שהעם חכם יותר ממנהיגיו וההתעוררות העממית שצוברת תאוצה מיום ליום מוכיחה את זה. ההרגשה הפרטית שלי היא שכבר סבלנו מספיק, די והותר. הגיע כבר הזמן שיתקיים בנו מקרא שכתוב בהפטרת השבוע (ישעיהו מא): [י] אַל-תִּירָא כִּי עִמְּךָ-אָנִי, אַל-תִּשְׁתָּע כִּי-אֲנִי אֱלֹקֶיךָ; אִמַּצְתִּיךָ, אַף-עֲזַרְתִּיךָ--אַף-תְּמַכְתִּיךָ, בִּימִין צִדְקִי. [יא] הֵן יֵבֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ, כֹּל הַנֶּחֱרִים בָּךְ; יִהְיוּ כְאַיִן וְיֹאבְדוּ, אַנְשֵׁי רִיבֶךָ.
