את פרשת השבוע שמיני אנחנו קוראים ברוב השנים בשבת שלאחר שביעי של פסח, מה שאומר שיש השפעה הדדית בין ההמשכות של החג להמשכות של פרשת השבוע. שבעת ימי הפסח מהווים מעגל שלם של זמן, כמו גם שבעת ימי השבוע ועוד כמה שביעיות שאנחנו מכירים בלוח השנה שלנו. אומנם אנחנו רגילים לדבר על שעה כעגולה, כנראה בהשפעת מבנה השעון המוכר לנו, אבל מעגל הזמן הבסיסי הוא שבועי וימיו כימי עולם, שכך כתוב בסיום מעשה בראשית (בראשית ב): [ב] וַיְכַל אֱלֹקִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. [ג] וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ: כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹקִים לַעֲשׂוֹת.
מה לעשות? מה נשאר לנו לעשות אחרי שהקב"ה ברא ועשה את הכל? השלב הראשון, העשייה הבסיסית אומר לנו הקב"ה בתורה, זה למלא בקפדנות את ההוראות שקיבלתם ממני לשמור על המעגל השבועי ולקדש את יום השבת שכן השבת מבטאת את הברית (שמות לא): [יב] בֵּינִי, וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--אוֹת הִוא, לְעֹלָם: כִּי-שֵׁשֶׁת יָמִים, עָשָׂה ה' אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ. זה מה שבכוחנו - כוחם של נבראים לעשות, לשמור על קדושת המעגל השבועי ששיאו הוא קדושת השבת. לכן גם חנוכת המשכן נמשכה שבעה ימים שבהם בכל יום הקימו אותו, הקריבו קרבנות ושבו ופירקו, זה מה שנבראים יכולים וצריכים לעשות ועשו, אבל עדיין לא זכו לגילוי השכינה. עד שהגיע היום השמיני.
האמת היא ששמירה על קדושה בתוך מסגרת השבע זו משימה לכל החיים ופחות או יותר כולנו יודעים שלהקפיד על כך זה לא פשוט, הרי שוב ושוב אנחנו נפתים להכשל ולנטות לכיוון ההפוך. זו גם משימה שבדרך כלל לא מתגמלת בחוויה, לפעמים להפך, חווים תסכול כפי שזה קרה לאהרן בפרשת השבוע: וזה מה שקרה אחרי שבעת ימי המילואים, ימי החניכה של המשכן (ויקרא ט) [א] וַיְהִי, בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, קָרָא מֹשֶׁה, לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו--וּלְזִקְנֵי, יִשְׂרָאֵל. [ו] וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר-צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ--וְיֵרָא אֲלֵיכֶם, כְּבוֹד ה'. הוא הורה לאהרן להקריב את כל הקרבנות כפי שלימד אותו בשבעת ימי המילואים. אהרן עשה הכל בשלמות וכולם המתינו בציפייה דרוכה לקיום ההבטחה וְיֵרָא אֲלֵיכֶם, כְּבוֹד ה'.
לבקש יותר אבל לא קרה כלום, לא היה שינוי ממה שראו בשבעת ימי המילואים. כולם התאכזבו אבל אהרן ממש נפגע. מלכתחילה הוא חשב שאינו ראוי לשמש כשליח שבזכות עבודתו תתגלה השכינה אבל משה אמר לו שכך ה' החליט. והנה כעת מתברר לכאורה שהוא אכן לא ראוי לשליחות זו שהרי עשה כל מה שנצטווה ולא ירדה השכינה. הנה מה שאומרים חז"ל ומובא ברש"י: כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל היה מצטער ואמר יודע אני שכועס הקב"ה עלי ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל. אמר לו למשה, משה אחי כך עשית לי שנכנסתי ונתביישתי מיד נכנס משה עמו ובקשו רחמים וירדה שכינה לישראל: מכאן שאחרי שעושים הכל בשלמות צריך עוד משהו, תפילה.
וזה מה שמלמדת אותנו פרשת השבוע. אומנם את הפסח ובעיקר את ליל הסדר חגגנו השנה בצורה הכי מוזרה אבל גם הכי שורשית, בלי רעש וצלצולים, סדר פסח נטו. אבל בתודעה שלנו החג הזה שייך לגאולת מצרים, גאולה שלא הייתה סופית, שאחריה היו גלויות נוספות והאחרונה עדיין נמשכת. הפסח נמשך שבעה ימים והשביעי גם הוא יום טוב, שבו הייתה קריעת ים סוף. ועם כל גדולתו של החג הזה הוא אינו חורג ממסגרת השבע, יש הרבה גילויים של אור אלוקי נעלה אבל במתנה מלמעלה, בלי שאנחנו מצידנו נתאמץ להתחבר לאותו אור שמוצע לנו מלמעלה. אנחנו מסתפקים במה שנותנים לנו ולא מבקשים עוד. וככל הנראה זה הדבר היחיד שחסר, שנבקש.
הבעש"ט הקדוש זיהה את החיסרון הזה ונהג לעשות סעודה מיוחדת באחרון של פסח, סעודת משיח. ועוד לפניו חז"ל קבעו את ההפטרות של ימים אלו בפרקים המדברים על הגאולה השלמה. הכל כדי להחדיר למודעות שלנו שגם אם הגענו למצב מעולה בכל העניינים, הרי כל זמן שלא זכינו לגאולה האמיתית והשלמה אסור לנו להסתפק במה שיש, חייבים לשאוף ולבקש מהקב"ה יותר, הרבה יותר, את התגלות המשיח. וזה גם המסר של פרשת שמיני מיד אחרי שביעי של פסח, שגם אם הגענו לשלמות בעבודת ה' כפי שזכו לכך משה ואהרן, הרי כל עוד לא ירדה השכינה בגלוי לעיני כל העם והעולם, עדיין לא הגענו לתכלית. ולא נשאר הרבה, רק נבקש ומיד נזכה לגאולה האמתית והשלמה.
