התובעות דרשו מהוועדה המקומית 3.3 מיליון בגין הפרשי הצמדה וריבית, שלשיטתן יש להוסיף לאותו חלק מסכום היטל ההשבחה שהשיבה להן הוועדה מכוח החלטת ועדת הערר.
ועדת הערר קבעה, כי הוועדה המקומית תשיב את ההפרש שבין היטל ההשבחה ששולם בהתאם לשומת הוועדה לבין שומתו של השמאי. הוועדה המקומית השיבה לתובעות את סכום הקרן של ההפרש. התובעות טענו, כי היה עליה להשיב להן את ההפרש בצירוף תשלומי פיגורים. בקשה כזו הוגשה לוועדת הערר, ומאחר שטרם התקבלה בה החלטה, הגישו התובעים תביעה זו.
בית המשפט אומר כי די בעובדה זו כדי לייתר את הדיון בתביעה, מאחר שהכרעה של בית המשפט במחלוקת זו תביא לעקיפת הליכי הערעור הקבועים בחוק, תוך שהיא אוכפת החלטות ביניים העשויות להשתנות. אולם, בית המשפט החליט לדון בעניינים אלו בקצרה.
בית המשפט אומר כי הקביעה לפיה עומדת לוועדת הערר הסמכות להורות על ביצוע ההשבה, אינה נקייה מספקות. אף כי לוועדת הערר מוקנית הסמכות לקבוע את סכום היטל ההשבחה, אין פירושו של דבר, כי היא מוסמכת להורות על השבה ולחייב צד לפעול על-פי הוראותיה. נראה, כי את החלטת הוועדה יש לראות כ"הנחייה משפטית". לכן נראה, כי ועדת הערר כלל לא הייתה מוסמכת להוציא הוראה אופרטיבית המתיימרת לאכוף את ביצוע ההשבה בתוך פרק זמן מוגדר (45 יום).
בית המשפט הדגיש, כי התביעה אינה אלא תביעה לאכיפת החלטת ועדת ערר (שפרשנותה הכספית שנויה במחלוקת בין הצדדים), ומאחר שהחלטות כאלו אינן ניתנות לאכיפה באמצעות הוצאה לפועל, ניתן לפנות לבית המשפט המוסמך בתובענה כספית של החלטה חלוטה (ולא החלטת ביניים כבענייננו). כאמור, בית המשפט קבע שיש להמתין להכרעת ועדת הערר.
בהחלטה זו עולות סוגיות בעייתיות המהוות לקונה בחוק, שדורשות את התייחסותו של המחוקק. ראשית, אי-יכולת לאכוף החלטות ועדת ערר כמו פסק דין של בית המשפט, מביאה את האזרח למצב שבו הוא נתון בפני שוקת שבורה, ללא יכולת מעשית לממש את הכרעת ועדת ערר ללא הליכים שיפוטיים. האבסורד הוא שקיימת החלטה שיפוטית שהכריעה במחלוקת בין הצדדים, אלא שבמקום שהאזרח יפנה להוצאה לפועל או הליך בזיון אם הרשות מסרבת לשתף פעולה, הוא מוצא עצמו מתרוצץ בין משרדי הרשות כדי שזו תואיל לשלם את שמגיע לו.
במקרה זה הייתה זו החלטת ביניים, אך גם כשיש החלטה סופית של ועדת ערר, הדבר לא משנה לעניין האכיפה, שהרי לא ניתן לפנות להוצאה לפועל על-מנת לאכוף את החלטתה, כפי שגם ציין בית המשפט הליך זה.
ישנם אף מקרים של החלטות ועדות ערר שהן בגדר צו עשה, ואם צו כזה אינו מכובד בידי הרשות, קיימות לכך השלכות מרחיקות לכת, הכוללות הפסד כספי ניכר ונזקים מצטברים. במקרים כגון אלו ורבים אחרים, אזרחים נמצאים במאבק מתמיד מול רשויות ציבוריות שונות על-מנת לקבל את שמגיע להם, אך הרשויות מושכות זמן מתעכבות ומתחמקות. האזרח נותר "תלוי באוויר" ובהרגשה שיד הרשות על העליונה, כאשר דה-פקטו אין לו כל אפשרות מעשית לאכוף את ההחלטה שניתנה לטובתו.
ראוי היה לו המחוקק היה פותר לקונה זו, לרבות בדרך של מתן אפשרות לפנות להוצאה לפועל על-ידי הגדרת ועדת הערר כ"פסק דין", או שוועדת הערר תוגדר כגוף שיש לאכוף בהליך הוצאה לפועל או ביזיון את החלטותיו, על-מנת למנוע מועדות סרבניות לשלם ולכבד את החלטותיהן.
סוגיה נוספת שמעלה קשיים היא ההשבה והריבית, שמעוגנת בתוספת השלישית, אך בלא פירוט, אלא בציון כללי בלבד: "הוחלט הליכים לפי תוספת זו על הפחתת החיוב בהיטל או על ביטולו, יוחזרו הסכומים ששולמו מעבר למגיע, בתוספת תשלומי פיגורים כמשמעותם בחוק ההצמדה, וסעיף 6 לחוק ההצמדה לא יחול". הא ותו לא. סעיף זה מוביל לחוסר ודאות להליכים משפטיים מיותרים. לו המחוקק היה מתקן את החוק ומבהיר, אולי היו מגיעים פחות מקרים לערכאות המשפטיות.
