בשנים קודמות למדנו מחיבור הפרשות 'מטות' ו'מסעי' שיש לשמור על יציבות (- מטות, עוצמה) גם בתנאים של חוסר יציבות, במסע. הבעיה עם זה היא שנסחפנו לתחושת עוצמה שהתבססה על 'כוחי ועוצם ידי' ודי התעלמנו מהעובדה שאנחנו עדיין בעיצומו של מסע. כעת, בנסיבות שנוצרו עם פריצת הקורונה לחיינו, נראה שהמסר הוא שהגיע הזמן להיפטר מתחושת היציבות שיסודה ב'כוחי ועוצם ידי' ולהתחבר לתודעה שיש בעל הבית לעולם ושאנחנו מצויים במסע. אומנם לקראת סופו, אבל עדיין. העוצמה המתבטאת בפרשת מטות מתייחסת לעוצמה פנימית - פרשת נדרים המבהירה מה כוחו של דיבור, גם לטוב וגם למוטב, אבל בעיקר כלפי חוץ, ביחס הנכון לאויבים.
(במדבר לא): [א] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [ב] נְקֹם, נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מֵאֵת, הַמִּדְיָנִים; אַחַר, תֵּאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ. יוצאים למלחמה יזומה אבל עם כל העוצמה שמפעילים נגד האויב לא שוכחים לרגע שאת הניצחון מביא הקב"ה. וממשיכים במסע. העניין הוא שלמסע צריך שיהיה יעד, אחרת זה לא מסע, זה מקסימום טיול חסר תכלית. וכמה כבר אפשר לטייל? בסופו של דבר זה מתחיל לשעמם, שהרי בבסיסו של הטיול ניצבת הבטלה שהיא המביאה לידי שעמום (משנה כתובות, ה, ה). והרי השעמום מביא לידי שטות עד כדי גלישה לשיגעון ר"ל. האם זה מה שעומד בבסיס התופעות המשונות שאנחנו עדים להן בימים האחרונים, הבטלה שהובילה לשעמום וכו'? לי נראה שהתשובה חיובית.
למסעות המנויים בפרשת השבוע יש יעד ולפני כן יש גם תכלית. התכלית היא לצאת ממצרים (פרק לג): [א] אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם--לְצִבְאֹתָם: בְּיַד-מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן. ארבעים ושנים מסעות בארבעים שנה במדבר כדי לצאת ממצרים. נשמע מוגזם אבל מסתבר שזה לא באמת הספיק, שכן המסעות האלה נמשכים עד היום. גם היום אנחנו חיים בגעגועים לאתמול, "כמה טוב היה פה פעם" ו"מי יתן לנו מנהיגים כמו אלה של פעם" וכו' וכו'. ורק דבר אחד אנחנו לא עושים, או לפחות לא עושים מספיק, לא מביטים קדימה. גם לא חיים את ההווה, לא שמחים במה שיש ולא מודים לה' על כל הטוב שהוא משפיע לנו. וכל הרעות החולות האלה משתקפות בתגובות שלנו ביחס לקורונה.
לחתור אל היעד ארבעים ושנים המסעות שעברנו במדבר נועדו להוציא אותנו ממצרים, אבל זה לא היעד, זו רק הדרך, התהליך. היעד נתון בסוף המסעות, ליתר דיוק בפסוק האחרון של הפרשה שזה גם הפסוק האחרון בספר במדבר (פרק לג): [יג] אֵלֶּה הַמִּצְוֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד-מֹשֶׁה--אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: בְּעַרְבֹת מוֹאָב, עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ. שם מתחיל המסע לכיבוש ארץ כנען בהנהגתו של יהושע. דיברנו בעבר על כך ש-יַרְדֵּן יְרֵחוֹ רומז למשיח, שזה היעד של עם ישראל ושל העולם כולו, אבל כנ"ל, במציאות אנחנו חווים את העולם הזה כטיול, לא כמסע אל עבר יעד כלשהו. אלא אם כן מדובר ביעד גשמי, חולף, שעל זה לא מוותרים. כעת באה הקורונה ומגבילה את יכולתנו לטייל, סגרים, ריחוק חברתי וכדומה.
חיפוש קדחתני מתנהל אחר פתרון לקורונה, משהו בסגנון חיסון חד-פעמי או לפחות תרופה כלשהי. מוזר, הרי היקום מלא חיידקים ונגיפים ופחות או יותר למדנו לחיות אתם בשלום, הגוף שלנו מן הסתם מלא מהם ואינו מתפעל מכך, למד להתמודד. והנה צץ נגיף חדש ואין לנו מושג איך להתמודד איתו. אבל אולי, רק אולי, זה נגיף ככל הנגיפים ומה שצריך זה להעניק לעצמנו כלים להתמודדות, להכלה של הנגיף? ברוסיה של לפני כ-120 שנה חלה בטיפוס יהודי בשם ר' מאיר שלמה ינובסקי שהיה רבה של ניקולייב. זמן קצר קודם לכן מת בנו מהמחלה בגיל חמש עשרה והוא התקשה להתאושש משברון הלב. כנראה כתוצאה מכך, זמן קצר אחר כך חלה גם הוא באותה מחלה שהייתה חשוכת מרפא.
הנוהל היה שמוציאים את החולים לבידוד מחוץ לעיר ופרט לרופא שהגיע לספק להם משככי כאבים, איש לא הורשה להתקרב אליהם. לאותו ר' מאיר שלמה היה ידיד בשם ר' אשר גרוסמן שניסה לבקר אותו ונדחה. הוא ביקש שיראו לו לפחות מבחוץ באיזה חדר נמצא ידידו. הראו לו. הוא נעמד ליד החלון וקרא בקול רם קטע מספר התניא, את אגרת הקודש יא. היא מלמדת כיצד יש להתייחס ליסורים ובין השאר כתוב שם: המאמין לא יחוש משום יסורין בעולם ובכל ענייני העולם הן ולאו שוין אצלו בהשוואה אמיתית. ואם כן הכל טוב בתכלית רק שאינו מושג. ובאמונה זו באמת נעשה הכל טוב גם בגלוי, שבאמונה זו שמאמין שהרע הנדמה בגלוי, כל חיותו הוא מטוב העליון שהיא חכמתו יתברך שאינה מושגת והיא העדן שלמעלה מעוה"ב, הרי באמונה זו נכלל ומתעלה באמת הרע המדומה בטוב העליון הגנוז.
ר' אשר לא ידע אם ידידו שומע אותו בכלל אבל הוא התמיד בכך. שלושים יום רצופים הוא התייצב ליד אותו חלון וקרא בקול רם את אותה אגרת, עד שידידו החלים ושב לביתו. ר' מאיר שלמה אמר שהקריאה היומית של ר' אשר ליד חלון החדר בו שהה הצילה את חייו. שכן מצד עצמו לא היו לו כוחות לחשוב חיובי, והאגרת שקרא ידידו באוזניו עוררה את כוחותיו הפנימיים להתגבר על המחלה. דומני שיש לנו מה ללמוד מהסיפור הזה, כל מה שצריך זה לחשוב חיובי, לחשוב על היעד שאנחנו כל כך קרובים אליו, התגלות המשיח, ולהתמיד בחתירה.
