פרשת השבוע פותחת בפסוק (דברים יא): [כו] רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם--הַיּוֹם: בְּרָכָה, וּקְלָלָה. פשוט שכל אחד מאיתנו מקבל פה את הזכות וגם את החובה לבחור בבחירה חופשית בין ברכה לקללה. יש מישהו שיבחר בהיפך הברכה? לא סביר, אבל עלולים להתבלבל ולטעות בין זו לזו. איך זה ייתכן? המדרש (תנחומא) מביא לזה משל: לזקן שהיה יושב על הדרך והיו לפניו שתי דרכים אחת תחלתה קוצים וסופה מישור ואחת תחלתה מישור וסופה קוצים והיה יושב בראש שתיהן ומזהיר העוברים ואומר להם אע"פ שאתם רואים תחלתה של זו קוצים לכו בה שסופה מישור וכל מי שהיה חכם שומע לו והיה מהלך בה ומתיגע קמעא הלך בשלום ובא בשלום אבל אותן שלא היו שומעין לו היו הולכים ונכשלין.
אותו זקן היושב על פרשת דרכים במשל, הוא משה רבנו והוא שמנחה אותנו לבחור בדרך שלפחות בתחילתה עלולה להיות קשה לנו: [כז] אֶת-הַבְּרָכָה--אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ, אֶל-מִצְוֹת ה' אֱלֹקֵיכֶם, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם. לפעמים זה מכביד לשמוע אל מצוות ה', הדרך מלאה קוצים וקשה ללכת בה, אבל הדרך לזכות בברכה היא לעשות מה שצריך גם אם ממש קשה ולא בא לי, כי הדרך הזאת מובילה לברכה, הבטחה של משה רבנו. ויש גם אפשרות אחרת, לבחור בדרך שכרגע נראית לי נוחה, שהרי הרבה יותר נוח להיות חופשי, לעשות מה ש-לי נראה נכון, אלא שהתוצאה תהיה היפך הברכה. גם זו הבטחה (אזהרה) של משה רבנו: [כח] וְהַקְּלָלָה, אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֹת ה' אֱלֹקֵיכֶם...
וכדי לא להשאיר את הדברים מופשטים, תלויים באוויר ומזמינים פרשנות אישית לגבי מה חשוב לשמור ומה פחות, מכאן ואילך פורש בפנינו משה רבנו מפת דרכים מפורטת, כללי התנהגות שיזכו אותנו בברכה, לצד אזהרות מפני היסחפות אל עבר התנהגויות שיובילו לקללה ח"ו (פרק יב): [א] אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת, בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱלֹקֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ: כָּל-הַיָּמִים--אֲשֶׁר-אַתֶּם חַיִּים, עַל-הָאֲדָמָה. הרבה פרטים יש במפה הזאת וכמובן שלא נוכל לפרטם, אבל דומני שהמכנה המשותף לכל הפרטים, הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים שפורש בפנינו משה רבנו הוא לצאת מהאני; לזכור שבעל הבית האמיתי הוא הבורא יתברך ולהכפיף עצמי אליו, ולהתחבר אל האנחנו, להשקיע בעזרה ליהודי שני.
לכל אחד יש אחריות על הכלל ושני המרכיבים של היציאה מהאני כלולים כבר בפסוק שציטטנו. המעבר בין הפניה לרבים, 'תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת' ובין הפניה ליחיד, 'לְךָ לְרִשְׁתָּהּ' כולל סיום הפסוק, כָּל-הַיָּמִים--אֲשֶׁר-אַתֶּם חַיִּים, עַל-הָאֲדָמָה, מדגיש את העובדה שבעם ישראל אין הפרדה בין הפרט לכלל. כי כל פרט הוא חלק מן הכלל ויש לו אחריות כוללת ובאותה מידה לכלל יש אחריות על הפרט. והכל חוסה תחת המודעות שאנחנו יושבים בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱלֹקֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ. כי מתוך הרגל ושיגרת החיים בארץ אנחנו עלולים להתבלבל ולחשוב שהנוכחות שלנו פה היא עובדה בהווה ואינה קשורה למה שהיה פעם, ברית אבות וכדומה. תפיסה כזאת של המציאות עלולה להוביל להידרדרות מוסרית המסוכנת לעצם הקיום ר"ל.
ואת התפיסה הנכונה שמציע לנו משה רבנו יש לתחזק תדיר ודווקא בשמחה. ואיך זוכים לשמחה? על-ידי שיתוף הזולת בברכה שהעניק לנו ה' אלוקינו. הנה שתי דוגמאות (פרק יב): [יב] וּשְׂמַחְתֶּם, לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם--אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם, וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם; וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם, כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם. (פרק טז): [יא] וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ--בַּמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ, לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ, שָׁם. ושני המרכיבים האלה הכרחיים לקיומה של שמחה אמיתית, גם הנתינה לזולת וגם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ. יוצא שרק מי שמשתף את הזולת בברכה (מתוך מודעות שזה מה) שהקב"ה העניק לו, זוכה לשמחה אמיתית.
הפרשה הקודמת פתחה בשמיעה, וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן והפרשה שלנו פותחת בראיה. זה עניין של תהליך, קודם שומעים שהקב"ה בעל הבית, מתבוננים בזה היטב (שמיעה במשמעות של הבנה וקבלה) עד שמפנימים ואז גם רואים שהוא אכן בעל הבית. בינתיים למרבה הצער אנחנו עוד לא שם. בינתיים רווחת אצלנו ההשקפה שאנחנו בעלי הבית ומכאן גם כל המחלוקות אצלנו. זו פשוט פלגנות מובנית, כי אם אנחנו בעלי הבית אז כל אחד רוצה להיות המוביל ואין לדבר סוף. כשנבין ונקבל שבעל הבית הוא הקב"ה, או אז כל אחד יבין שהוא רק שליח לעשות את הטוב והישר בעיני ה', שהוא בעל הבית היחיד, ויעשה כל שביכולתו למלא את שליחותו על הצד הטוב ביותר.
