בפרשת השבוע מסופר על החטא הכי מפורסם שלנו, חטא העגל. לאחר מעמד הר סיני משה עלה להר לקבל את הלוחות והודיע מראש כי ישהה שם ארבעים יום וארבעים לילה. הוא גם מינה ממלאי-מקום (שמות כד): [יד] וְאֶל-הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ-לָנוּ בָזֶה, עַד אֲשֶׁר-נָשׁוּב אֲלֵיכֶם; וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם, מִי-בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם. בני ישראל ספרו את הימים וקצת התבלבלו, חשבו שיום העלייה נמנה גם הוא וכך היום השלושים ותשע נחשב אצלם כיום הארבעים. הם נלחצו (פרק לב): [א] וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹקִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ--כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ. חור התקומם ונרצח, אהרן הבין שאין לו ברירה.
[ב] וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אַהֲרֹן, פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם; וְהָבִיאוּ, אֵלָי. אבל הם מיהרו, לא ביזבזו זמן על שיכנוע הנשים לוותר על תכשיטים: [ג] וַיִּתְפָּרְקוּ, כָּל-הָעָם, אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם; וַיָּבִיאוּ, אֶל-אַהֲרֹן. מהזהב הזה נעשה העגל. כאמור, משה היה בהר, לא ידע מה קורה במחנה למטה, עד שה' אמר לו: לֶךְ-רֵד--כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. אומר המדרש: שאמר לו הקב"ה למשה לֶךְ-רֵד--כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, עַמְּךָ ולא עמי הם; ולא אמרתי לך ביציאת מצרים והוצאת את צבאותי את עמי? ואתה קבלת ערב רב ורצית לקבל הגרים, עַמְּךָ הם ולא עמי. הם היו עדים לניסים ונפלאות שעשה לנו הקב"ה וביקשו להצטרף לעם ישראל. משה הסכים לקבל אותם אבל ה' אמר לו כביכול "על אחריותך".
כעת במעשה העגל נחשפה מהותם האמיתית; הם הצטרפו לעם ישראל לא מתוך קבלת השליחות המיוחדת לנו, שליחות שכוללת מחויבות מלאה לדבר ה', לתורה ומצוות, שזו גרות אמיתית. הם התפעלו מההצלחות של העם הזה ורצו להיות שותפים להן, ליהנות מאותן הצלחות. ואמנם כשהגיע המבחן הראשון, התנגשות בין ציות להוראה שקיבלו ממשה להקשיב לממלאי מקומו, ובין הליכה בדרך שבחרו לעצמם, הבחירה שלהם הוכיחה שהגרות שלהם לא הייתה אמיתית. ה' כמובן ידע את זה מראש והזהיר את משה, אבל משה חשב אחרת וה' וויתר לו. אולי כדי ללמד לדורות, ללמד אותנו כיצד צריכה להיראות גרות אמיתית. כי הבעיה הגדולה באמת היא ההשפעה השלילית שלהם על עם ישראל.
סכנת היסחפות וכמו שמסיים רבנו בחיי את פירושו בעניין זה: ומכל מקום, אף על-פי שערב רב היו תחלה עקר המעשה הרע, מצינו שטעו ישראל אחריו ונענשו הכל. אומנם רק חלק מבני ישראל נסחפו אחרי הערב רב אבל בכל זאת מציקה השאלה כיצד ייתכן שארבעים יום אחרי הגילוי הגדול שהיה במעמד הר סיני נכשלו בשטות כזאת. ויש לומר שהיא הנותנת, הגילוי היה כל כך גדול, שכאשר הגיע רגע שנראה להם כהסתר פנים הם חיפשו תחליף שיספק להם את חוויית הגילוי. ומצאו, שהרי מיד קמו לשיר ולרקוד לפניו. כי זה מה שמאפיין את השקר באשר הוא, שהוא נוצץ ומפתה מאוד. משה הבין מיד את הבעיה והתגובה שלו הייתה קיצונית: ...וַיַּרְא אֶת-הָעֵגֶל, וּמְחֹלֹת; וַיִּחַר-אַף מֹשֶׁה, וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת-הַלֻּחֹת, וַיְשַׁבֵּר אֹתָם, תַּחַת הָהָר.
מעשה קיצוני זה, אומרים חז"ל ומובא ברש"י, קיבל אישור מהקב"ה שאמר למשה: "יישר כוחך ששיברת את הלוחות". מה הרעיון? ובכן הלוחות הראשונות, אלה שנשברו נתקבלו אחרי ש (דברים ה, ד): פָּנִ֣ים בְּפָנִ֗ים דִּבֶּ֨ר ה' עִמָּכֶ֛ם בָּהָ֖ר מִתּ֥וֹךְ הָאֵֽשׁ. הגילוי הנעלה כל כך השאיר אצל כולם טעם של 'עוד' וזה מה שהוביל לכישלון. שבירת הלוחות היוותה מעין הכרזה שכעת מתחילה תקופה חדשה, לא עוד גילוי פנים ביוזמה מלמעלה אלא מאמץ מלמטה להגיע אל הגילוי הזה. וזוהי תשובת ה' לבקשתו של משה: הַרְאֵנִי נָא, אֶת-כְּבֹדֶךָ. [כ] וַיֹּאמֶר, לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת-פָּנָי: כִּי לֹא-יִרְאַנִי הָאָדָם, וָחָי. [כג] וַהֲסִרֹתִי, אֶת-כַּפִּי, וְרָאִיתָ, אֶת-אֲחֹרָי; וּפָנַי, לֹא יֵרָאוּ. חז"ל אומרים שהראה לו קשר של תפילין של ראש.
בכך המחיש הקב"ה למשה כי הקשר של עם ישראל איתו לא יתבסס על הארה תמידית של פנים העליונים אלא דוקא על הסתר פנים, לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת-פָּנָי. הקשר יתקיים ואף יתחזק כאשר נשקיע מאמץ להתקרב אל הפנים העליונים, ודוקא מתוך מודעות שאנחנו עדיין חיים בהסתר פנים. וגם אם, כמו בימי אחשורוש, הגוים כבר אישרו לנו להקים מדינה, לבנות את בית המקדש ואפילו הזמינו אותנו למשתה שלהם, זה עדיין לא הגילוי הנכסף ובטח שלא מעיד על קשר תקין מצידנו עם הקב"ה. הקשר הזה מחייב תחזוקה יומיומית, גם מעשית וגם רעיונית, והמכשלה הכי מסוכנת שאורבת לו היא המחשבה שכבר הגענו, שמימשנו את הקשר, שאנחנו בסדר ומכאן והלאה נעשה כהבנתנו. שהרי זו מהותו של חטא העגל.
