הגענו לשבוע החמישי בספירת העומר שהיום החמישי בו הוא ל"ג בעומר, יומו של ר' שמעון בר יוחאי. מנהגי אבלות שונים נוהגים בימי הספירה אבל לפי כל המנהגים, לכבוד ר' שמעון מושעים מנהגי האבלות ביום ל"ג בעומר. מנהגי האבלות הם לזכר אלפי תלמידיו של ר' עקיבא שמתו כולם בתקופה זו. התלמידים האלה היו מפוזרים בכל הארץ ושימשו מורי דרך להמון העם. מותם הותיר שממה רוחנית, "והיה העולם שמם" בלשון הגמרא (יבמות סב/ב). ר' עקיבא התחיל הכל מחדש וחמשת תלמידיו במחזור השני הניחו את היסודות לכל תחומי התורה שבע"פ. אחד המיוחדים שבהם הוא ר' שמעון שיום ההילולא שלו הוא ל"ג בעומר, והוא הניח את היסוד ללימוד פנימיות התורה.
לכאורה, זה סיפור יפה למי שמתעניין אבל מה זה נוגע לנו? גם קרוב לאלפיים שנה אחרי אנחנו אמורים לזכור ועד כדי לנהוג מנהגי אבלות? ובכן נזכיר שהמצווה המיוחדת לתקופה זו היא 'ספירת העומר', מנהגי האבלות מלווים את ימי הספירה אבל אינם עיקר. אדרבה, העיקר הוא לספור את הימים ואת השבועות כמו שכתוב בפרשת השבוע 'אמור' (ויקרא כג): [טו] וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה: שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. [טז] עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם; וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה, לַה'. סופרים ממחרת חג יציאת מצרים עד יום לפני קבלת התורה בשבועות. בהתחלה סופרים את הימים מנקודת המוצא, מהשחרור, אבל בהדרגה מתייחסים יותר אל היעד.
ואיך זה משתלב עם הסיפור על תלמידי ר' עקיבא ועם דמותו של ר' עקיבא עצמו? עניינה של ספירת העומר הוא התחדשות; ביום הראשון לספירה מקריבים את הקציר הראשון של השעורים, סופרים ארבעים ותשעה יום ומקריבים מִנְחָה חֲדָשָׁה מהקציר הראשון של החטים. מתחילים בהתחדשות ומסיימים בהתחדשות. אלא שההתחדשות הראשונה היא מהשעורים שהם מאכל בהמה וההתחדשות השנייה היא מהחטים שהם מאכל אדם. בעבודה שלנו זה אומר שההתחדשות הראשונה עניינה הוא היציאה הפיזית ממצרים וההתחדשות השנייה עניינה הוא קבלת התורה בשמחה ובפנימיות. ספירת העומר שלנו מעבירה אותנו את התהליך הזה בכל שנה מחדש ומהווה נתינת כוח להמשך תנועה כל השנה.
להתחדש בלי גבול על ר' עקיבא מספרת הגמרא (מכות כד/ב): רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא היו עולין לירושלים. כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם; כיון שהגיעו להר-הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ור"ע מצחק. אמרו לו מפני מה אתה מצחק? אמר להם מפני מה אתם בוכים? אמרו לו מקום שכתוב בו "והזר הקרב יומת" ועכשיו "שועלים הלכו בו" ולא נבכה? אמר להן לכך אני מצחק, דכתיב "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו" וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? (הרי) אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני; אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה; באוריה כתיב "לכן בגללכם ציון שדה תחרש [וגו']" בזכריה כתיב "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם".
והוא מסביר את פשר הצחוק שלו: עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. לפני הסיפור הזה יש עוד סיפורים שבהם אותם חכמים בוכים ור' עקיבא צוחק. המשותף לכולם הוא ההסתכלות של ר' עקיבא אל המציאות שמעבר למציאות הגלויה. המציאות הגלויה די מדכאה וכך לכאורה היא משפיעה על אותם חכמים, בכי שמבטא חוסר אונים. ר' עקיבא דווקא צוחק. הוא רואה את אותה מציאות קשה אבל ממנה עצמה הוא מסיק מסקנות הפוכות; אין טעם ואין תועלת בדמעות, להפך, צריכים לפעול, להתרכז בחתירה אל היעד הנכסף. שהרי את היעד הציב לנו הבורא יתברך וגם הבטיח שנגיע אליו.
וכמובן, כך הוא נהג גם בחייו הפרטיים. אחרי שמתו תלמידיו הרבים "מפני שלא נהגו כבוד זה בזה" הוא התחיל מחדש כנ"ל והפעם זה הצליח, חמשת תלמידיו האחרונים כבר נהגו כבוד זה בזה וגם לימדו תורה לרבים והניחו את היסודות לתורה שבע"פ כפי שאנחנו מכירים אותה היום. הם גם למדו ממנו שמוכרחים להתחדש כל הזמן, שרק כך מתקדמים באמת. גם למדו שזלזול בזולת נובע מהבהמיות שבאדם והתרופה לכך היא הגברת הרוחניות. ועדיין, התלמיד המיוחד שלו היה רשב"י שהנחיל לנו את ספר הזוהר ובו היסודות של לימוד פנימיות התורה, שבלימוד זה דווקא, יותר מאשר בחלקים האחרים של התורה, ניתן להתחדש עד בלי גבול.
