יום כ' בסיוון, אשר יחול ביום שני הקרוב, הוא אחד מן התאריכים האפלים והעגומים בתולדות ישראל. יום שתכפו בו פורענויות מפלצתיות שכמותן לא ברא השטן. גדולי ישראל ובהם רבינו יעקב תם מבעלי התוספות, והש"ך בעל ה'שפתי כהן' ו'תקפו כהן' הלמדניים, חיברו קינות לזכר פורענויות היום הזה, וקבעו בו תענית ציבור, יום של תאניה ואניה. ואף על-פי כן, נמחק יום קשה זה מן התודעה הלאומית. אפילו אצל אחינו החרדים, המתיימרים להציג עצמם כ'מעתיקי שמועה' וממשיכי מורשת הקודש, נמחק מן הזיכרון הקולקטיבי ייחודו של כ' בסיוון (פרט לחצרות בעלז וסקווירא, שעדיין מְשמרות סוג של אבל יחסי ב-כ' בסיוון).
קשה להבין למה. אולי מפני שצרות אחרונות משכחות צרות ראשונות. ושמא מפני שאין לנו שום הסבר לרשע האכזרי, החייתי, שפקד את קהילות הקודש שנטבחו ביום זה, חרף היותן תמות וברות, שרוח המקום נוחה מהן. ואולי מפני שפורענויות כ' בסיוון, מרסקות את ה'השקופע' הגלותית הרופסת בנוסח "חָיִינוּ אלפיים שנה גם בלי מדינֶע", תוך מאמץ 'השקפתי' להשכיח שהיו אלה חיים עלובים של "נֶחְשַׁבְנוּ כַּצֹּאן לַטֶּבַח יוּבַל"; חיים שיש בהם השפלת קרן ישראל, חילול השם וביזוי שמיא; חיי שפל ונמיכות קומה של "הָיִינוּ לַעַג וָקֶלֶס בַּגּוֹיִים"; חיי 'תולעת יעקב' שנוברת בקרקע טומאת העמים ונתונה למשיסה בכל רגע שיעלה על דעת הפריץ המגושם לבעוט ב'מושקה' שלו; חי ניוון שבחסדי שמים הגיעו לקיצם רק בזכות ה'מדינֶע' בארץ ישראל. ותחשבו על זה.
ביום ב' הקרוב ימלאו 850 שנה בדיוק לפורענות כ' בסיוון הראשונה, שאירעה בבלואה שבצרפת ב-כ' בסיוון שנת ד'תתקל"א (1171 למניינם). לא היה זו טבח היהודים הראשון. קדמו לו פרעות תתנ"ו (1096) שהחריבו את קהילות הרינוס: שפירא, וורמייזא ומגנצא. אלא שאסון זה לא התקשר ליום כ' בסיוון. ב-כ' בסיוון 1171 הועלו על המוקד 31 מיהודי העיר, בשל עלילת דם תמוהה: לא נמצאה שום גופה שכביכול רצחו יהודים, ואפילו לא דווח על נעדר כלשהו. אבל הפורעים לא נזקקו לנימוקים, כדי להבעיר את אש השנאה התהומית.
שלטונות העיר ואציליה הצטרפו להמון השועט לעבר בתי היהודים ובפיו צעקות 'מוות ליהודים' (מזכיר לכם משהו?). רבינו תם נחרד עד עמקי נפשו למראה הטבח הנורא שאירע, כאמור, על לא דבר. הוא חיבר קינות לזכר הקטסטרופה והכריז על כ' בסיוון יום תענית לדורות. רבי אפרים מבונא, דיווח בספרו 'ספר זכירה', כי היהודים – אנשים, נשים וטף – עלו על המוקד כשבפיהם שירת עלינו לשבח: "תחילה היה הקול נמוך ולבסוף הרימו קולם בקול גדול ויענו יחד עלינו לשבח, ותבער האש". בודדים ששרדו אולצו להתנצר. יהודי שאר הקהילות באותו מחוז יצאו גם הם בשן ועין: רכושם נבזז בחסות תביעה מלסטמת לכופר נפש גבוה.
127 שנה לאחר מכן, בשנת ה'נ"ח (1298) אירעו בדוכסות באווריה שבאשכנז פרעות רינדפלייש שנודעו לשימצה. נשחטו ונשרפו בהן רבבות יהודים, שאומדנם נע בין 20,000 ל-100,000, כולם יראים ותמימים, וחרבו 146 קהילות, ובהן רוטנבורג, וירצבורג, במברג, ומרכזים יהודיים נוספים. בספר הזכרונות של קהילת נירנברג נמנים שמותיהם של 3,441 קרבנות מאחינו ואחיותינו הקדושים. אחרים קנו את חייהם במחיר המרת הדת.
שלא ימותו במהרה פרעות רינדפלייש החזירו לתודעת העם את תענית כ' בסיוון. בקינות לזכר המאורע, צויין כי ההרוגים הלכו אל האש בשירה ובריקודים: "צַר לִי וּמַר לִי עָלַיִךְ רוֹטֶנְבּוּרְק הַמְּהֻלָּלָה... בָּנַי הוֹלְכִים לָאֵשׁ בְּשִׁירִים וּמְחוֹלָה/ לְיַחַד וּלְקַדֵּשׁ בּוֹרְאָם וּשְׁמוֹ לְהַלְּלָהּ/ שְׁלֹמֹה אֶלֶף עוֹלוֹת בְּיוֹם אֶחָד הֶעֱלָה/ וַאֲנִי כְּעֶשְׂרִים אֶלֶף – בְּתוֹךְ הַגּוֹלָה".
במרוצת השנים הבאות נשכח הצום, עד לפרוץ גזירות ת"ח-ת"ט, בקיץ ובסתיו 1648. באותה עת התקוממו הקוזאקים והצמיתים בהנהגת בוגדן חמלניצקי, נגד האיחוד הפולני-ליטאי. על הדרך נטבחו גם 40 עד 50 אלף יהודי פולין, בלארוס ואוקראינה. אחרים העדיפו לשלוח יד בנפשם בטרם יפלו בידי הפורעים הקוזאקים ועוזריהם: טטארים, רוסים, שוודים ופולנים משולהבים.
תיעוד מזעזע לשפך הדמים הנורא נותר בספר 'מגילת עיפה' של הש"ך. עדות מבעיתה מופיעה גם בספרו של רבי נתן הנובר 'יוון מצולה': "והרבה ק"ק [קהילות קודש] ... נהרגו על קדושת השם במיתות משונות ומרות. קצתם פשטו עורם מעליהם והבשר השליכו לכלבים, וקצתם קצצו ידיהם ורגליהם והשליכום על הדרך, ועברו עליהם בקרונות ודרכום בסוסים, וקצתם פצעו בהם פצעים הרבה שלא יהיו כדי להמית והשליכום בחוץ שלא ימותו מהרה, ויפרפרו בדמיהם עד שיצאה נשמתם. והרבה קברו בחייהם. ושחטו ילדים בחיק אימותם. והרבה ילדים קרעו לקרעים כדגים, ונשים מעוברות בקעו בטנם והוציאו העובר וחבטו בפניהן. וקצתן קרעו בטניהן ושמו חתול חי בתוך הבטן והניחון כך בחיים ותפרו הבטן וקצצו בהן ידיהן שלא יוציאו החתול חי מן הבטן... וקצת ילדים חתכו בשיפוד וצלאום אצל האש והביאום אל אימותם שיאכלו מהם. ולפעמים לקחו מילדי העברים ועשו גשרים לעבור עליהם. לא הייתה מיתה משונה בעולם שלא עשו בהם"...
מששככו הרוחות, התכנס ועד ארבע ארצות וקבע בעצת הש"ך, שיום כ' בסיוון, הוא יום הזיכרון לפרעות בלוייש ורינדפלייש, ייקבע לדורות כיום תענית גם לזכר פרעות ת"ח ות"ט, וייאמרו בו קינות וסליחות. רבי יום-טוב ליפמן הלר, בעל 'תוספות יום טוב', תיקן את קינת 'אלה אזכרה בדמעות שליש'. חוברה גם תפילת 'אב הרחמים שוכן מרומים... הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו', הנאמרת בקהילות אשכנז עד היום, בשבתות לפני תפילת מוסף.
למרות שחכמי הדורות במשמרותיהם, מצאו סיבות טובות לקביעת כ' בסיוון ליום תענית וקינות, נמחק ייחודו של יום זה מן הזיכרון הקולקטיבי. מישהו יכול להסביר מדוע?
