לפני למעלה משש עשרה שנה (לפרשת פינחס סה) פירסמתי מאמר תחת הכותרת "אבדן דרך או הדרך לאבדון?" היה זה בקשר לעקירה המתוכננת של היהודים מגוש-קטיף. פתחתי בכך ש"הדרך לאבדון תחילתה באב"דן דרך; בסטיה, מכוונת או לא, מדרך המלך. כידוע, סטיה של מעלה אחת מן הכיוון הנכון, לפי אורך הזמן והדרך תסתכם בסטיה של קילומטרים רבים" ולקראת סיום קבעתי כי "(אנחנו) מסרבים להבין שתוכנית העקירה אינה מנותקת מהתנהלותה הכללית של המדינה שאותה אוהבים כל כך ועליה מנסים להגן בכל הכח. לא מבינים ובטח שלא מעכלים, שתוכנית זו היא שיאו הזמני של תהליך שסופו הוא ביטול רשמי של מדינת ישראל כמדינה יהודית. מסרבים להבין שלמרות מה שכתוב במגילת העצמאות, מדינת ישראל מעולם לא הייתה ולא התכוונה להיות מדינה יהודית." עד כאן ציטוט.
ללא מעט אנשים הגישה הזאת שלי נראתה הזויה באותם ימים והרושם הוא שגם כיום אנשים ממשיכים לחשוב במושגים של "צריך לתקן" את מה שכבר מזמן אינו ניתן לתיקון, את מה שצריך לפרק ולבנות מחדש על יסודות אחרים. פרשת השבוע פותחת בפסוק (דברים ז): [יב] וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן, אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה, וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם--וְשָׁמַר ה' אֱלֹקֶיךָ לְךָ, אֶת-הַבְּרִית וְאֶת-הַחֶסֶד, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע, לַאֲבֹתֶיךָ. זה נשמע כמו סיבה ותוצאה, אז מדוע בחר משה רבנו במילה עֵקֶב ולא למשל "בגלל" כמו במקומות אחרים? אומר לנו רש"י שטמון פה מסר: אם המצות קלות שאדם דש בעקביו תשמעון. כלומר, דוקא הקפדה על מצוות קלות מושכת את הברכה מלמעלה.
ולכאורה זה הפוך לגמרי מהנטייה האנושית הטבעית, להקפיד יותר על מצוות שנתפסות אצלנו כחמורות ופחות על מצוות שנתפסות כקלות. וגם מי קובע וכיצד מחליטים מהי מצווה קלה ואיזו מצווה היא חמורה? התשובה רמוזה באותו פסוק: וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה, וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם... 'משפטים' אלה מצוות הגיוניות לגמרי, כאלה שהשכל האנושי מחייב. מכיוון שכך, אדם עלול לחשוב מה כבר ההבדל אם עושים זאת כתוצאה מחיוב התורה או אם עושים כתוצאה מחיוב השכל? העיקר התוצאה, לא? ממש לא, אומר לנו משה רבנו, כשעושים מכוח חיוב התורה שומרים על מחויבות לתורה בכל הרבדים של החיים.
לא ממשיכים, חוזרים ואם עושים את אותם דברים בדיוק, אבל מפני חיוב השכל, זו תחילת ההתרחקות מהדבקות בקב"ה ר"ל. זהו העקב שעליו יש לשמור, אלו הן המצוות הקלות בעינינו. הן קלות כי לא צריך שמישהו יגיד לי מה לעשות, אני יודע לבד, השכל הרי מחייב זאת. והיכן מסתיימת ההתרחקות? היא מסתיימת רק כאשר מחליטים לשנות כיוון ולהקפיד על מצווה קלה כחמורה, היא מסתיימת כאשר מחליטים כי גם את העניינים המובנים בשכל, עושים כי כך הקב"ה ציווה בתורה ולא כי השכל שלי מחייב. ובאיזה שלב אנחנו עומדים כיום? כאמור, בהמשך הפרשה רומז לנו משה רבנו על חששות שונים כמו גם על השקפות שגויות שיקנו להן אחיזה אצלנו ומציע דרך להתגבר עליהם.
הנה דוגמה להשקפה שגויה שמנתקת מהקב"ה חלילה (פרק ח): [יב] פֶּן-תֹּאכַל, וְשָׂבָעְתָּ; וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה, וְיָשָׁבְתָּ. [יז] וְאָמַרְתָּ, בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה. בהשקפה הזאת טמונה סכנה ברורה ומיידית של התרחקות מהקב"ה, כי מכיוון ש-כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה, הרי שכל הכבוד ליכולות שלי, ממילא אני לא זקוק לאיזה כוח חיצוני כביכול שיתן לי הוראות. והתוצאות עלולות להיות אסוניות כפי שהוא אומר בהמשך: [כ] כַּגּוֹיִם, אֲשֶׁר ה' מַאֲבִיד מִפְּנֵיכֶם--כֵּן, תֹּאבֵדוּן: עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן, בְּקוֹל ה' אֱלֹקֵיכֶם. הפתרון שהוא מציע: [יח] וְזָכַרְתָּ, אֶת-ה' אֱלֹקֶיךָ--כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ, לַעֲשׂוֹת חָיִל: לְמַעַן הָקִים אֶת-בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ, כַּיּוֹם הַזֶּה. ודיברנו כבר בשבוע שעבר על ההתבוננות היומיומית שמשה רבנו מציע לנו כדי להגביר את הדבקות בה'.
כאן הוא הולך צעד נוסף ומציע התבוננות שתמנע התרחקות מה'. כי החיים מורכבים ועם כל הכבוד להקפדה על התבוננות המביאה לדבקות בה', זה עלול להישאר ברבדים העליונים של הנפש, בענייני תורה ותפילה. ומה עם ענייני הפרנסה? והביטחון האישי והלאומי? הרי גם הם מושגחים בקפדנות על-ידי בורא עולם ומנהיגו, עד כמה אנחנו מודעים לכך? חייבים לטפח את המודעות המתאימה (פרק ז): [יז] כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ, רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי; אֵיכָה אוּכַל, לְהוֹרִישָׁם. [יח] לֹא תִירָא, מֵהֶם: זָכֹר תִּזְכֹּר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה ה' אֱלֹקֶיךָ, לְפַרְעֹה, וּלְכָל-מִצְרָיִם. ומיד כאשר נשוב למודעות הזאת נגלה שנסתיימה הגלות ופרצה הגאולה.
