עניינה של פרשת השבוע הוא הבחירה החופשית למרות שהמושג הזה לא נזכר בה בפירוש (דברים יא): [כו] רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם--הַיּוֹם: בְּרָכָה, וּקְלָלָה. [כז] אֶת-הַבְּרָכָה--אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ, אֶל-מִצְוֹת ה' אֱלֹקֵיכֶם, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם. [כח] וְהַקְּלָלָה, אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֹת ה' אֱלֹקֵיכֶם, וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: לָלֶכֶת, אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים--אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם. העובדה היא שלא מפורטות כאן לא ברכה ולא קללה, רק הדרך לקבלתן כתובה, הַבְּרָכָה--אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ וְהַקְּלָלָה אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ, אבל מהי ברכה ומהי קללה לא כתוב כאן. וגם, שואלים חלק מהמפרשים, איך אפשר לראות, רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם, משהו בלתי נראה כמו ברכה וקללה? ומשיבים שהציווי הוא על ההתבוננות.
משה אומר לכל אחד מאיתנו רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם, אנכי בשר ודם כמוכם ויש לי מושג מה טוב ומה רע, מהי ברכה ומהי קללה ואני אומר לכם שבברכה ובטוב תזכו כאֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֹת ה' אֱלֹקֵיכֶם והקללה תגיע חלילה אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֹת ה' אֱלֹקֵיכֶם, כי בהכרח התוצאה תהיה וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם. ובעברית פשוטה, החיים מורכבים מהמון פרטים ואירועים ובכל רגע אדם עלול להידרש לבחור בין שתי אפשרויות או יותר. לכל אדם יש נטיות טבעיות כאלה ואחרות שיטו אותו לבחור בצד זה או אחר. אבל, אומר לנו משה רבנו, זו אינה בחירה אמיתית זו הליכה בנתיב שנוח לי, שכן בחירה אמיתית אמורה להיות מבוססת על אמת מידה חיצונית, לא על נטיות הלב של הבוחר.
ואמת מידה כזאת מציע לנו משה רבנו באומרו שבכל מקרה של התלבטות, אמת המידה שלנו להחלטה במה לבחור חייבת להיות ההתאמה של הבחירה למצוות ה'. זה מזכיר מאוד את מה ששמענו ממשה בשבוע שעבר (פרק י): [יב] וְעַתָּה, יִשְׂרָאֵל--מָה ה' אֱלֹקֶיךָ, שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ: כִּי אִם-לְיִרְאָה אֶת-ה' אֱלֹקֶיךָ, לָלֶכֶת בְּכָל-דְּרָכָיו, וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ, וְלַעֲבֹד אֶת-ה' אֱלֹקֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ. [יג] לִשְׁמֹר אֶת-מִצְוֹת ה', וְאֶת-חֻקֹּתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם--לְטוֹב, לָךְ. כלומר, אמת המידה של יהודי בכל צעד בחיים, והרי כל צעד הוא בחירה מחודשת, צריכה להיות השאלה אם זה מוסיף בהתקשרות לקב"ה או חלילה להפך. האם זה מחזק את יראת השמים שלו או שמא מחליש אותה חלילה.
הגיעה העת שנזכה לחיות במציאות יהודים שומרי מצוות מקפידים לקיים את הוראות השולחן ערוך, לפעמים אפילו בדקדקנות אבל לא תמיד קושרים בין קיום המצוות ובין יראת שמים, בין קיום המצווה ובין מודעות לרצונו של המצווה. התוצאה עלולה להיות בחירה בנתיב הסוטה מעט מן הדרך שמתווה לנו משה רבנו בפרשת השבוע, ולאורך הזמן עלול להתברר שהתרחקו מאוד מדרך המלך. הסטייה הזאת לא תקרה בהקשר של קיום מצוות יומיומיות, על כל פנים לא בשלב התחלתי. סטייה כזאת מן הנתיב אם תקרה, גם לא תורגש בצעדים הראשונים שכן עדיין קרובים לנתיב המרכזי. סטייה כזאת עלולה להתגלות רק כעבור זמן ארוך ובעיקר בעת שנקלעים למצב שבו חייבים להכריע, לבחור צד, כי נגמרו הפשרות.
ומה שיותר מצוי הוא שסטייה כזאת תתגלה אצל הדור הבא, שיבחר ללכת בדרך הפוכה לגמרי מזו שבה הלכו אבותינו לאורך הדורות. אבל האמת היא שקשה מאוד להתמיד בבחירה בטוב. כלומר גם אם אתמול הצלחתי בכך אין שום ביטחון שאצליח גם היום ומחר, כי הנטיות הטבעיות לא הלכו לשום מקום והן אורבות לי ועלולות להכשיל אותי בבחירה שהיא למעשה הליכה אחר שרירות הלב. לכן בבסיסה של כל בחירה נכונה חייבת להיות החלטה ראשונית לדבוק ביראת שמים, כלומר על כל דבר לשאול מָה ה' אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ, ולבחור בהתאם. כמובן, גם פה הנטיות הטבעיות עלולות להשפיע ולבלבל, הרי ידוע שעבירות חמורות מאוד, כגון לשון הרע ומחלוקת, נעשות לשם שמיים ר"ל.
לכן חייבים גם להתפלל על זה, לבקש מהקב"ה שינחה אותנו לבחור נכון ושנזכה לעשות את רצונו כרצונו. וכאשר זה לא קורה, כאשר לא מחליטים מראש להיצמד בכל הכוח ליראת שמים, עלולים לאבד את הקשר למציאות ולחיות בדמיונות שוא. במצב כזה הרע נתפס כטוב והטוב כרע וקשה מאוד לעצור את ההידרדרות, אם בכלל. אבל במישור הפרטי כל אחד ואחת יכולים ואפילו חייבים להתחיל לחשוב לבד, להחליט בעצמם מה טוב ומה לא בהתאם להוראות בפרשת השבוע ולהתעלם לגמרי ממה שאומרים בכלי התקשורת השונים. הם אומרים לנו מה לחשוב אבל בזיהוי המציאות אינם אומרים אמת, אומרים על הרע - טוב הוא. שומר נפשו ירחק.
וה' הטוב יזכנו לעשות רצונו כרצונו ונזכה לגילוי הטוב האמיתי מלמעלה ו"בשוב ה' את שיבת ציון" נגלה ש"היינו כחולמים" שבאמת חיינו בחלום הרבה שנים, וסוף-סוף זוכים לחיות במציאות האמיתית.
