פרשת השבוע פותחת בפסוק (דברים כא): [י] כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל-אֹיְבֶיךָ; וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ, בְּיָדֶךָ--וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. גם בפרשה הקודמת דובר על מלחמה ובאותן מלים (פרק כ): [א] כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֶךָ... אלא שההמשך שם מפרט את דיני המלחמה, כיצד יוצאים למלחמה, מי יוצא להלחם ומי נשאר מאחור, מה הם כללי ההתנהגות במחנה צבאי, כיצד מתייחסים לאויב מנוצח וכו' וכו'. לעומת זאת בפרשתנו התורה מציבה בפנינו דילמות אישיות שעלולות להתעורר באזורי הלחימה ובכלל, כיצד להתמודד ואיך לפתור אותן. מכאן למדו חכמינו שבפרשת השבוע מדריכה אותנו התורה כיצד להתמודד (להלחם) עם נטיות טבעיות שליליות ולנצח. ואמנם הפרשה מלאה מצבים של התמודדות כזאת.
הנה כמה דוגמאות: כיצד נוהגים בבן 'סורר ומורה'? וגם, התורה מחייבת אותי להחזיר אבדה שמצאתי, אבל אם לא בא לי להתעסק עם זה, האם אני רשאי להתעלם ממנה? לא לקחת לעצמי חלילה, רק להשאיר אותה במקום שהיא נמצאת? ואם ראיתי מישהו עם רכב תקוע בצד הדרך עם נקר או תקלה אחרת, אני רשאי להעמיד פנים שלא ראיתי כי לא בא לי להתלכלך עכשיו? והאם מותר לנסות להחליף מיגדר, שאיש יתחפש לאישה או להפך? והאם מותר לי לדרוש מיהודי ריבית על הלוואה שאתן לו? ואיך להתייחס למישהו שחייב לי כסף ואין לו לשלם, האם מותר לי להכנס אליו הביתה ולקחת משכון? ואם בשלב איסוף התבואה שכחתי בשדה איזו ערמה קטנה, מותר לי לקחתה או שעלי להפקירה?
בכל אלה ובדילמות אחרות שלא הצגנו כאן התורה דורשת מאיתנו להתמודד עם הנטייה הטבעית ולנצח. וזהו עניין המלחמה בפרשה, מלחמה, או ליתר דיוק מלחמות, שיהודי אמור לנהל מול נטיותיו הטבעיות ולנצח, לפעול הפוך מהנטייה הטבעית. כי רוב ככל הנטיות הטבעיות מקורן באגואיזם האנושי וכניעה לנטיות אלו פירושה בהכרח התרחקות מהבורא יתברך. והרי זו המלחמה האמיתית של יהודי לאורך כל חייו בעולם הזה, לשמור על הקשר עם הקב"ה ולהעמיק אותו עוד ועוד. מכאן מובן מדוע קבעו לנו חכמינו לקרוא פרשה זו תמיד בחודש אלול, זו הרי העבודה של חודש זה, ראשי תיבות של הפסוק א'ני ל'דודי ו'דודי ל'י. להתמסר לגמרי לדוד העליון, הקב"ה.
להתעלם מהפרעות ולחתור קדימה וסיום הפרשה מהווה חותם ברור והדרכה חיונית כיצד לנהל את המלחמה (פרק כה): [יז] זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. מדובר באירוע היסטורי שהוא גם מכונן מבחינה רוחנית; כשהיינו בשיא ההתלהבות מהקשר שהתגלה בינינו ובין הקב"ה, שהוציא אותנו ממצרים בנסים גלויים, מופיע פתאום עמלק ותוקף. בלי שום התגרות מצידנו ובלי שום סיבה ידועה. וכך מאז ולתמיד, בכל פעם שיהודי מרוצה מאוד (גם אם בצדק גמור) עליו לזכור שעמלק עלול לתקוף פתאום. והוא מתוחכם העמלק הזה: [יח] אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ--וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ; וְלֹא יָרֵא, אֱלֹקִים. הוא מקרר את ההתלהבות שלך בטענה אולי כל זה לא אמיתי, אולי הכל היה במקרה?
וברגע שהספקות מתחילים לנקר בלב אי-אפשר לדעת היכן זה יסתיים. הדרך הכי פחות טובה להתמודדות עם הספקות שמטיל עמלק היא להתווכח איתו. הדרך הנכונה היא להתעלם ממנו ולהמשיך בדרכנו: [יט] וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹקֶיךָ לְךָ מִכָּל-אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה'-אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ--תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; לֹא, תִּשְׁכָּח. כי כאמור, הוא נוהג לתקוף דווקא בעת שמרגישים ביטחון ואפילו התעלות מסוימת. התעלות כזאת יכולה להיות תוצאה מדמיון שווא של התקרבות לה', ויכולה להיות אמיתית, תוצאה של עבודה יסודית במאמץ להתקרב לה'. באפשרות הראשונה הסכנה ברורה אבל גם באפשרות השנייה, חוויה של התעלות היא מסוכנת כי ממנה אפשר ליפול חלילה.
וגם על זה מזהירה התורה בפרשת השבוע (פרק כב): [ח] כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ, וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ; וְלֹא-תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ, כִּי-יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ. אתה בהתעלות, הבית הפנימי שלך חדש וזה מצב סכנה, צריך לבנות מעקה שימנע נפילה. והמעקה הוא קריאה עצמית לסדר, לא להתלהב מהמדרגה החדשה, מהבית החדש שזכיתי לבנות, אלא לחתור קדימה בלי הפסקה. כמעט סיימנו בלי להגיד מילה על המציאות שבה אנו חיים. כי התחושה היא שהכל כבר נאמר ואין מה לחדש. עובדה היא שאנחנו מתנהלים בדיוק הפוך מהוראות התורה בכלל ומפרשת השבוע בפרט. אינני יודע מה הן תוכניותיו של בורא עולם, אבל על פניו נראה שכל שנותר לנו הוא לבקש ממנו שיגאל אותנו בחסד חינם וברחמים. ומהר.
