פרשת בראשית מסתיימת בפסוק קצר (בראשית ו): [ח] וְנֹחַ, מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'. אחר כך מתחילה פרשת נח ובה מסופר כי הוא היה אִישׁ צַדִּיק, תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו, והוא מחזיק בצדקתו בתקופה המאופיינת בהשחתה כללית [יא] וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ, לִפְנֵי הָאֱלֹקִים; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, חָמָס. ה' מודיע לנח כי בתגובה להשחתה המוסרית-חברתית, הוא מתכוון להשחית פיזית את כל היקום. לנח הוא מורה לבנות תיבה לפי מפרט מדויק שהוא מכתיב לו, והיא תהווה מקלט מפני מי המבול, עבורו ועבור בני משפחתו ועבור נציגים מכל בעלי החיים: [כ] מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ, וּמִן-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה, לְמִינֵהוּ--שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ, לְהַחֲיוֹת. לקח לו מאה שנה לבנות את התיבה אבל המשימה הושלמה והכל מוכן.
הגיע זמן הביצוע: (פרק ז) [א] וַיֹּאמֶר ה' לְנֹחַ, בֹּא-אַתָּה וְכָל-בֵּיתְךָ אֶל-הַתֵּבָה: כִּי-אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי, בַּדּוֹר הַזֶּה. והוא מזכיר לו להכניס אל התיבה נציגים מכל בעלי החיים, זוג אחד מכל מין, ומהבהמה הטהורה שבעה זוגות מכל מין. נח ממלא בדייקנות את כל ההוראות: [ה] וַיַּעַשׂ, נֹחַ, כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוָּהוּ, ה'. בעלי החיים מגיעים אליו והוא ממקם אותם בתאים שהכין מראש. והוא עצמו? הוא ממתין. נח אומנם צדיק, אבל כזה הוא, לא שהוא מנסה למצוא חן. זו תוצאה טבעית של צדקותו. יש לו גם חולשות אנושיות והתורה מתייחסת אליהן בטבעיות. המבול מתחיל אבל נח לא ממהר להכנס לתיבה, הוא משתהה עד שאין ברירה: [ז] וַיָּבֹא נֹחַ, וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי-בָנָיו אִתּוֹ--אֶל-הַתֵּבָה: מִפְּנֵי, מֵי הַמַּבּוּל.
התוספת מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל לכאורה מיותרת, אבל היא מלמדת משהו. (רש"י): אף נח מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין שיבא המבול, ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים. הוא מאמין כי זה מה שה' אמר אבל לא מאמין שהסדר העולמי יתהפך פתאום. עד שדחקוהו המים, רק אז הבין שזה רציני ונכנס. ואולי אפשר לומר שאותה תופעה חוזרת על עצמה כעבור שנה, אחרי שהמבול נגמר ואפשר כבר לצאת מהתיבה. גם בשלב הזה ה' מורה לו (פרק ח): [טז] צֵא, מִן-הַתֵּבָה--אַתָּה, וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי-בָנֶיךָ אִתָּךְ. הניסוח הזה אומר שכאן התיר להם את הזוגיות שנאסרה בימי המבול. נח יוצא אבל החששות שלו מתבטאים בדרך בה מילא את ההוראה: [יח] וַיֵּצֵא-נֹחַ; וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי-בָנָיו, אִתּוֹ. הקפיד על הפרדה מגדרית.
אולי כי קשה להאמין אמרנו שנח היה צדיק מטבעו, לכן הוא לא נסחף בהשחתה הכללית ובכך הוא מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'. זה לא שניסה בכוונה למצוא חן. אם כן, מה הניע אותו? בכל זאת, להישאר צדיק בסביבה של רשעים זה לגמרי לא פשוט, מהיכן הוא שאב כוחות להישאר בצדקותו? התורה אומרת שהיה צַדִּיק בְּדֹרֹתָיו, גם ה' אמר לו: אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי, בַּדּוֹר הַזֶּה. ומה בהשוואה לדורות אחרים? על כך יש תשובות שונות בחז"ל. לא נוכל להביא אותן כאן מקוצר המצע, אבל אם נתמצת יוצא שהתורה מספרת לנו דברים גם כדי שנדע מה לא לעשות. נח הצליח לבודד את עצמו מרעשי הרקע של ההשחתה הסביבתית וכך שמר על צדקותו, אבל הוא לא התאמץ להתגבר על נטיותיו הטבעיות.
כשחושבים על העתיד, הנטייה הטבעית מפתה לחשוב שאפשר להסתמך על ניסיון העבר. לכן נח מתקשה להאמין שפתאום הכל ישתנה והעולם יחרב. וגם אחרי המבול הוא מתקשה להאמין שאפשר ולכן צריכים לבנות הכל מחדש. הוא מקיים את מצוות ה' כלשונן, אבל מצידו הוא לא יוזם שום מהלך של העמקה באמונה, של התקרבות נוספת לבורא עולם ומנהיגו. אולי אפילו להפך, הוא מעמיק בהתבודדותו גם ביחס לקשר עם ה', לא רק ביחס לסובבים שעליהם כלל לא ניסה להשפיע שישפרו את הנהגתם, שיצמצמו את השחיתות למשל. לכן הוא נופל בהזדמנות הראשונה שנקרית לו אחרי המבול (פרק ט): [כ] וַיָּחֶל נֹחַ, אִישׁ הָאֲדָמָה; וַיִּטַּע, כָּרֶם. [כא] וַיֵּשְׁתְּ מִן-הַיַּיִן, וַיִּשְׁכָּר...
לזכותו חשוב לציין שנח גם לא ניסה למצוא חן בעיני הסובבים שהלכו בדרך שונה משלו. ניסיון כזה, יש להניח, היה גורם להתקרבות שלו אליהם ולא להפך, כי הבסיס שלו לא היה יציב מספיק. בניגוד לאברהם אבינו שאליו אנחנו מתוודעים בסוף הפרשה, שמתוך המאמץ המתמיד שלו להעמיק את הקשר עם הבורא יתברך, הוא טרח כל ימיו להפיץ את האמונה בא-ל היחיד תוך שהוא מקרב את האנשים אליו ואל דרכו ולא להפך חלילה. אברהם אבינו מכונה ראש המאמינים והוא זה שהוריש לנו את האמונה העמוקה באפשרות שיתחולל שינוי פתאומי מן הקצה אל הקצה, מה שנח התקשה להאמין. מאברהם עלינו ללמוד שגם היום, השינוי יכול להתחולל בכל רגע, והוא אכן יתחולל בלי ספק, וה' יוציא אותנו מעומק הגלות אל הגאולה האמיתית והשלמה כפי שהבטיח על-ידי נביאיו, גם בהפטרת השבוע.
