המשנה באבות פרק ה' אומרת: עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִתְנַסָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, וְעָמַד בְּכֻלָּם; לְהוֹדִיעַ כַּמָּה חִבָּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם. הניסיון הראשון שעליו התורה מספרת כתוב בפסוק הראשון בפרשת השבוע שלנו (בראשית יב): [א] וַיֹּאמֶר ה' אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. לא מספרים לנו מה היה הרקע ובמה כרוכה ההגירה הפתאומית הזאת, אבל לאברם זה לא משנה, קיבל הוראה והוא מבצע: [ד] וַיֵּלֶךְ אַבְרָם, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה', וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ, לוֹט; וְאַבְרָם, בֶּן-חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה, בְּצֵאתוֹ, מֵחָרָן. [ה] וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת-שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת-לוֹט בֶּן-אָחִיו, וְאֶת-כָּל-רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ, וְאֶת-הַנֶּפֶשׁ, אֲשֶׁר-עָשׂוּ בְחָרָן; וַיֵּצְאוּ, לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ, אַרְצָה כְּנָעַן.
כאן שוב מתגלה אליו ה' ואומר לו כי זו הארץ שהבטיח לו: [ז] וַיֵּרָא ה', אֶל-אַבְרָם, וַיֹּאמֶר, לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת; וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ, לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו. הניסיון השני מופיע זמן קצר אחר כך, לא כתוב כמה קצר אבל נראה שזה ממש סמוך להגעתו לארץ כנען ועוד בטרם הספיק להתבסס בה: [י] וַיְהִי רָעָב, בָּאָרֶץ; וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם, כִּי-כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ. אין ברירה, חייבים ללכת למקום שיש בו אוכל, אבל האם בכך נגמרו הצרות? לא דווקא, תוך כדי הניסיון השני נוחת זה השלישי: [יא] וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה; וַיֹּאמֶר, אֶל-שָׂרַי אִשְׁתּוֹ, הִנֵּה-נָא יָדַעְתִּי, כִּי אִשָּׁה יְפַת-מַרְאֶה אָתְּ. [יב] וְהָיָה, כִּי-יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים, וְאָמְרוּ, אִשְׁתּוֹ זֹאת; וְהָרְגוּ אֹתִי, וְאֹתָךְ יְחַיּוּ. ברח מהרעב ולכאורה נכנס לסכנת חיים מיידית.
אמנם חששו מפני יחסם של המצרים ליופיה של שרה התממש: [טו] וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה, וַיְהַלְלוּ אֹתָהּ אֶל-פַּרְעֹה; וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה, בֵּית פַּרְעֹה. אברם במצב פגיע מאוד, ממש אין אונים. אבל בשלב הזה ה' מתערב: [יז] וַיְנַגַּע ה' אֶת-פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים, וְאֶת-בֵּיתוֹ, עַל-דְּבַר שָׂרַי, אֵשֶׁת אַבְרָם. המצרים משחררים את שרה, מעניקים להם מתנות ושולחים אותם לדרכם. מסוכן מדי למצרים להשאיר אותם במצרים. הוא שב לארץ כנען והנה פורצת מלחמה בין שכניו, אנשי סדום ועמורה, ובין ארבעה מלכים שבאו מהצפון וכבשו אותם. הצפוניים לקחו בשבי את כל מי שיכלו לקחת כולל את לוט האחיין של אברם עם כל הרכוש שלו ושל סדום ועמורה. אברם מרגיש אחראי לגורלו של אחיינו ומגיב מיידית.
ומהי ההגדרה של ניסיון? [יד] וַיִּשְׁמַע אַבְרָם, כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו; וַיָּרֶק אֶת-חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ, שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת, וַיִּרְדֹּף, עַד-דָּן. [טו] וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו, וַיַּכֵּם; וַיִּרְדְּפֵם, עַד-חוֹבָה, אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל, לְדַמָּשֶׂק. [טז] וַיָּשֶׁב, אֵת כָּל-הָרְכֻשׁ; וְגַם אֶת-לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב, וְגַם אֶת-הַנָּשִׁים וְאֶת-הָעָם. זה כבר הניסיון הרביעי שעליו מספרת התורה. אגב, המספר 'עשרה נסיונות' האמור במשנה מקובל על כולם, אבל בזיהוי הנסיונות יש הבדלים בין הפרשנים. אנחנו מתייחסים כאן לפירוט הנסיונות של הרמב"ם בפירושו למשנה. הוא מונה רק את אלה שהתורה שבכתב מספרת עליהם ולא את אלה שעברו בתורה שבע"פ. כאמור, מלחמת המלכים נחשבת לניסיון הרביעי שבו עמד אברהם ויש עוד שישה נסיונות בהמשך.
לא נוכל פה להתייחס לכולם, אולי בהמשך, אבל המכנה המשותף לכל הנסיונות הוא שווה וגם התגובה של אברהם אינה משתנה מניסיון אחד למשנהו. אולי אם נזהה את המכנה המשותף לנסיונות השונים נצליח להבין מה נחשב לניסיון. ואותו דבר לגבי עמידה בניסיון, אם נזהה את המכנה המשותף בתגובתיו של אברהם לנסיונות השונים, נוכל לדעת מה נחשב עמידה בניסיון. המכנה המשותף לנסיונות השונים הוא שהם אירועים החורגים מן הציפיות ולא לטובה. אדרבה, לפעמים נראה שהם בניגוד להבטחה מפורשת שקיבל מהקב"ה. שהרי הוא אמר לו: לֶךְ-לְךָ ובאותו מעמד גם הבטיח: [ב] וְאֶעֶשְׂךָ, לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ; וֶהְיֵה, בְּרָכָה. [ג] וַאֲבָרְכָה, מְבָרְכֶיךָ, וּמְקַלֶּלְךָ, אָאֹר; וְנִבְרְכוּ בְךָ, כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה.
בינתיים לכאורה הכל הולך הפוך אצל אברם, הוא ממלא את ההוראה מיד, בלי שאלות ובלי עיכובים, ומאותו רגע הכל משתבש; רעב, הגירה למצרים, לקיחת שרה ועכשיו מלחמה שנכפתה עליו. הרי עם פרוץ הרעב היינו מצפים שיחזור לחרן, שם גשום יותר ואין רעב, אבל הוא עושה בדיוק ההפך, ממשיך קדימה, לא מביט לאחור. כך הוא מגיב בכל הנסיונות, הציווי הראשון שקיבל, לֶךְ-לְךָ, הפך לדרך חיים עבורו, לעולם לא להביט לאחור, לא לבקש את הנוחות שבחזרה לשגרה אלא להתמיד בחתירה קדימה. ואת זה אנחנו אמורים ללמוד מאבינו הראשון, לא להתגעגע לאתמול שלפני הקורונה ולפני הממשלה שהשתלטה עלינו, אלא לחתור קדימה, לבקש מהקב"ה שיגאל אותנו, כי לזה הוא מצפה מאיתנו, שנבקש. הוא הרי רוצה מאוד לגאול אותנו, אנחנו אלה שמעכבים את הגאולה בדמיונות שווא על חזרה לאתמול. נבקש מהקב"ה את המחר ונקבל מיד.
