השופטת סרוסי הזכירה, כי המנגנון המקובל להתמודדות עם הסוגיה של עסקות בין צדדים קשורים הוא העיקרון הידוע בשם Arm's length principle. אם העסקה יכולה הייתה להתקיים בין צדדים שאינם קשורים ושאינם בעלי אינטרסים זהים, הרי שמדובר בעסקה בתנאי שוק, ובכך מוסר החשש מקיומה של עסקה שכריתתה ותנאיה מושפעים מהקשר שבין הצדדים. עם זאת, שאלת "סיווגה" של עסקה פלונית (למשל, אם מדובר בהסכם רישיון או בהסכם מכר) רלוונטית לכל עסקה, גם בין צדדים שאינם קשורים. לעיתים החקיקה היא שקובעת "פיקציות" מסוימות לעניין סיווגה של עסקה, מבלי שהדבר תלוי בקיומו של קשר בין הצדדים.
בית המשפט ציין, כי מאחר שההסכמים הבין-חברתיים מהווים עסקה בין צדדים קשורים, יש לבחון, בראי הוראות קווי ההנחיה של
OECD (OECD Transfer Pricing Guidelines for Multinational Enterprises and Tax Administrations), האם עצם היות הצדדים קשורים השפיע על אפיון ותמחור העסקה. בנוסף יש לבחון, האם ההסכמים הבין-חברתיים מהווים במהותם מכירה של פעילות מדינגו, אף אם הם היו נעשים בין צדדים שאינם קשורים ואף אם לא נפל כל פגם בהסכמים כשלעצמם ובתמורה שנקבעה בהם.
בהתאם לכך בחנה השופטת סרוסי שתי שאלות נפרדות. הראשונה: האם ההסכמים הבין-חברתיים כשלעצמם, ובמנותק מהיות מדינגו קשורה ל-Roche, מהווים מכירה של הפעילות. השנייה: אף אם אין בהסכמים הבין-חברתיים כשלעצמם כדי להוות מכירה של הפעילות, האם העובדה כי הצדדים קשורים, השפיעה על אפיון ההסכמים כך שיש לראות את ההסכמים כמכירה של הפעילות בין הצדדים. בנוסף ציינה, כי נסיבות המקרה דומות במהותן לנסיבות פסק הדין שנתן שופט בית המשפט המחוזי מרכז
שמואל בורנשטיין בעניין ברודקום וכי פסק דינה ימשיך בתלם שנחרש בפרשת ברודקום ובפרשת ג'יטקו.
בפתח התייחסותה לשאלה הראשונה הבהירה השופטת סרוסי, כי אין משמעות לכך שעסקות דומות נעשות גם בין צדדים לא קשורים, משום שגם עסקות מקבילות כאלו בין צדדים לא קשורים יכולות להיחשב כמכירה של פעילות, חלף הסדרה בהסכמי רישיון ומו"פ שונים. אך מחומר הראיות במקרה זה עלה, כי הפעילות במדינגו נמשכה, ואף ביתר שאת, בהתאם לאמור בהסכמים הבין-חברתיים. לפיכך, ההסכמים הבין-חברתיים כשלעצמם אינם מהווים מכירה של הפעילות.
השופטת סרוסי מצאה לנכון לציין, כי העובדה שתוצרי פעילות המו"פ החל משנת 2010 אינם שייכים למדינגו, אינה מלמדת שפעילות המו"פ לא מתבצעת אצלה ותחת אחריותה. אף אם התמורה המשולמת בהתאם להסכמים לא משקפת את שווי פעילות המו"פ ותוצריה, אין בכך ללמד שנמכרה הפעילות, אלא לכל היותר שהתמורה ששולמה איננה משקפת את Arm's length principle. לעומת זאת, כלל הנתונים מלמדים שהקניין הרוחני הישן לא עבר ל-Roche במסגרת הסכם המכירה בשנת 2010.
בית המשפט דחה את טענת פקיד השומה, לפיה מדינגו ו-Roche סיכמו ביניהן, כי הפעילות תעבור בהדרגתיות באמצעות הסכם הרישיון, על-מנת שלא לשלם את המס בגין מכירת הפעילות במועד הרכישה, אלא רק לאחר שערכו של הקניין הרוחני הישן יישחק. ראשית, לא הובאה לכך כל ראיה. שנית, על-מנת שתיווצר "פיקציה" של מתן רישיון כמכירה, מבלי לבחון את נסיבות המקרה ואת ההתנהגות בפועל באופן ספציפי, יש להצביע על הוראה חוקית מפורשת הקובעת זאת או על תנאים המורים כך באופן מובהק. שלישית, אין מחלוקת שלאחר עריכת ההסכמים הבין-חברתיים חל שינוי בפעילותה של מדינגו, לאור החלוקה מחדש של הסיכונים והסיכויים בין הצדדים, כך שלכל היותר ניתן לטעון כנגד שווי התמורה בהסכמים - שאלה שעניינה בתמחור העסקה, ולא בסיווגה.
השאלה השנייה אותה בחן בית המשפט הייתה, אם עובדת היות הצדדים קשורים השפיעה על אפיון ההסכמים כך שיש לראות בהם מכירה של הפעילות. השופטת סרוסי הבהירה, כי בהתאם לקווי ההנחיה של ה-OECD, אין להתערב באפיון העסקה בניגוד להסכמים אלא בנסיבות יוצאות דופן, בהן ההסכמים מופרכים מיסודם, או שהם אינם מאפשרים בשום אופן קביעת מחיר לפי Arm's length principle.
השופטת סרוסי קבעה, כי כל עוד מדינגו ו-Roche פעלו בהתאם להסכמים הבין-חברתיים, שהם מקובלים בתעשיה ובנסיבות העניין קיים היגיון בכריתתם, לא נמצא כל פסול באפיון ההסכמים. כמו-כן, בחינת טענות פקיד השומה לימדה, כי טענותיו מתבססות על סוגיית מחיר העסקה, ולא אפיונה, ופקיד השומה נמנע מלהתייחס ומלטעון לתמחור העסקה. לפיכך, קיבל בית המשפט המחוזי את ערעורה של מדינגו.
