ככל שתצביע הכנסת בקריאה שנייה ושלישית על התפזרותה והליכה לבחירות, תעבור הכנסת למצב של פגרת בחירות, המעמיד בסימן שאלה את מידת נחיצותם של 20 חברי כנסת שהתמנו מכוחו של "החוק הנורווגי".
במצב אידיאלי, בתקופת בחירות שבה הכנסת משותקת, היו אמורים חברי הכנסת הללו להתפטר, ושרים שהתפטרו מחברותם בכנסת ישובו להיות שרים. בכך היה אמור להחסך כסף רב לתשלום עבור "עציצים", חברי כנסת שאינם יכולים למלא את שליחותם הפרלמנטרית.
אם יתפטרו הח"כים הנורווגים, המצב לא ייפתר, שהרי במקומם ייכנסו לכנסת הבאים אחריהם ברשימה, וגם הם יהיו בסטטוס "נורווגים", וגם להם תממן הכנסת עוזרים, יועצים ושאר תופינים.
מדוע אפוא לא חוזרים השרים לכנסת? הדבר אינו פשוט כל כך. על-פי החוק, על-מנת להחשב שוב כחבר הכנסת, על השר להתפטר תחילה מחברותו בממשלה. או אז הוא נהיה חבר כנסת מן המניין, והממשלה יכולה למנותו שוב לשר.
אולם מאחר שאין די בהודעה למליאה, ועל הממשלה לקבל את הסכמת הכנסת למינויים, לא יוכלו השרים להתפטר. בהעדר רוב מצד הכנסת הנוכחית, המינוי לא יקבל את אמון הכנסת, וכך יישארו משרדים ללא שרים. מהלך שכזה, שבו ניסתה הממשלה למנות שוב שר שהתפטר קרה עם מתן כהנא. בהעדר רוב בכנסת, הוא נותר סגן שר, והשר לשירותי דת הוא למעשה נפלתי בנט (ואולי בקרוב יאיר לפיד).