בתחום החוץ, ממשיך סנגר, נאומו של טראמפ היה קריאה ברורה לארה"ב חזקה, שאינה עוסקת בשימוש הסדר העולמי הבינלאומי מבוסס הכללים, או עוסקת בטיפוח רשת של בריתות – מה שרוב קודמיו ראו כמשאב יקר ערך. במקום זאת, הוא תיאר מדינה המשיגה את מבוקשה באמצעות הדומיננטיות הכלכלית שלה, הטלת פחד, ובמידת הצורך – בכוח. טראמפ לא קרא אפילו פעם אחת לאמריקנים להקריב למען החרות או להילחם להרחבת הדמוקרטיה ברחבי העולם. המטרות שלו ברורות ואנוכיות: "נשגשג, נהיה גאים, נהיה חזקים ויאהבו אותנו יותר מאשר אי-פעם". רבים רואים את תפיסת "אמריקה תחילה" של טראמפ כבדלנית, אך בפועל היא תוקפנית. הנאום נשא את כל אותות הסתירות המובנות בחזונו של טראמפ לגבי השימוש בכוחה של ארה"ב: בין רצונו להרחיב את אחיזתה של ארה"ב ולגרום לעולם להיכנע לה, לבין הכרזתו שהוא רוצה להישאר מחוץ למלחמות מיותרות ושאיפתו לזכות בפרס נובל לשלום. האינסטינקטים המתחרים הללו חיים בתודעתו זה לצד זה. טראמפ העניק משרות בקבינט שלו לשני הצדדים. שר החוץ, מרקו רוביו, קורא להתעמת עם סין ולמנוע מאירן להשיג נשק גרעיני. סגן הנשיא ג"ד ואנס טוען שיש לארה"ב דברים יותר חשובים לעשות מאשר המלחמה באוקראינה. האמירה הכי קרובה של טראמפ עצמו לנושא אוקראינה הייתה: "יש לנו ממשלה שנתן כספים ללא הגבלה להגן על גבולות זרים, אך מסרבת להגן על גבולותיה ועמה של ארה"ב". לדעת טראמפ, הוא יפתור את הסתירה הזאת בכך שיכריז על קרטלי הסמים כארגוני טרור – מתוך הנחה שכך יוכל להורות לצבא להיכנס למקסיקו כדי לסלק אותם משם. ועדיין, רגע לפני שדרש לקבל בחזרה את תעלת פנמה – הוא אמר שהצלחתה הצבאית של ארה"ב תימדד בראש ובראשונה באי-כניסתה למלחמות. המורשת שלו, המשיך, תהיה של עושה שלום ומאחד – ואז לקח לעצמו את הקרדיט על עסקת החטופים. עם זאת, מציין סנגר, לאחר שעזב את הקפיטול התמקד טראמפ בצורה כמעט בלעדית בנושאי פנים, ובביטול מה שהוא רואה כריצת אמוק ליברלית של הממשל והחברה – כוח שלטענתו חתר תחתיו בקדנציה הראשונה וניסה לכלוא אותו אחריה. שבע שעות לאחר ההשבעה הוא התיישב באולם Capital One Arena, התנגח בג'ו ביידן והחל לחתום על עשרות הצווים. וכאשר חזר לחדר הסגלגל, הצעד הראשון שלו היה לחון את פורעי 6 בינואר, אותם כינה "בני ערובה" – כמו החטופים בידי חמאס.