מסיבת עיתונאים אינה הדרך הטובה ביותר להציג שאלות של ממש במטרה לקבל תשובות של ממש. הדרך הטובה ביותר היא ראיון מקצועי (להבדיל מראיון חנפני ואף תעמולני), בו העיתונאי יכול להציג שאלות ממוקדות, ללחוץ על קבלת תשובות ולהציג שאלות-המשך הנובעות מן התשובות. במסיבת עיתונאים, לעומת זאת, עצם האפשרות להציג את השאלה אינה מובטחת, וכמעט אי-אפשר לציין כאשר לא ניתנת תשובה ולהעלות שאלת-המשך. ובכל זאת, מסיבת עיתונאים על כל מגרעותיה עדיפה על אי-קיומה. הסיבה ברורה: נבחרי ציבור חייבים דין וחשבון לציבור, וזו דרך חשובה לא להסתפק בהצהרות הרצויות להם, אלא גם להקשות עליהם ולהעלות את הנושאים שאינם נוחים להם. הדבר נכון במיוחד במסיבות עיתונאים במדינותיהם של הנבחרים, להבדיל ממסיבות עיתונאים בחו"ל. ראשית, משום שבחו"ל תמיד יהיה על הבמה לפחות עוד מנהיג אחד, כך שהזמן מועט יותר; ואם אותו מנהיג חשוב בהרבה מאורחו - רוב השאלות יופנו אליו. שנית, משום שבחו"ל יש מטעם הדברים גם כתבים זרים, ששאלותיהם מתמקדות בנושאי חוץ וכך פוחת עוד יותר הסיכוי לקבל תשובות בענייני פנים. בנימין נתניהו מתחמק בצורה שיטתית מזה חודשים מקיום מסיבות עיתונאים בישראל. האחרונה שקיים הייתה ב-9 בדצמבר 2024 - ערב תחילת עדותו במשפטו. מאז הוא מעדיף הצהרות מוקלטות מראש, לעיתים תוך יצירת ציפייה ואף מתח - כמו בסוף השבוע האחרון. ואז הוא מפריח תיאוריות קונספירציה, מבכה את מר גורלו או חוזר על ססמאות שחוקות ועל הצהרות נבובות. כידוע, לא חסרים מאז 9 בדצמבר נושאים מהותיים ואף גורליים, עליהם ניתן להציג לנתניהו לא מעט שאלות נוקבות: החטופים, הפסקת האש בעזה וחידוש הלחימה, השתמטות החרדים, נפילת משטר אסד, הגרעין האירני, הדחתו של רונן בר, הדחתה של גלי מיארה, תקציב המדינה, חיזבאללה, התקפות החות'ים, טענות ה"דיפ סטייט" ועוד ועוד. אבל מן הסתם, זו בדיוק הסיבה שנתניהו מעדיף את הדרך העקיפה - ויש שיאמרו: הפחדנית - של הסרטונים.

בחברה לא-טובה עם שי ומודי

בדקנו עובדה זו לעומת כמה מנהיגים בולטים אחרים, הן דמוקרטיים והן סמכותניים. לא שכחנו שנתניהו גם לא מתראיין; את ערוץ 14 אין להחשיב כאמצעי תקשורת, ודאי לא בהקשר זה, אך קשה יותר לבצע השוואות של ראיונות. ההשוואה, כאמור, היא של מסיבות עיתונאים בבית ולא בביקורים בחו"ל. כאמור, מסיבת העיתונאים הישראלית האחרונה של נתניהו הייתה ב-9 בדצמבר 2024. נשיא אירן, מסעוד פזשכיאן, הוא היחיד שככל שבדיקתנו מעלה - עבר זמן רב יותר בלי להתייצב מול העיתונאים בארצו: מאז 26 בספטמבר 2024. הנשיא הזמני של סוריה, אחמד א-שרע, קיים מסיבת עיתונאים קצת אחרי נתניהו - ב-24 בדצמבר. שאר המנהיגים שבדקנו דיברו עם עיתונאים בחודש וחצי האחרונים, חלקם - בשבוע שעבר. ראש ממשלת בריטניה, קיר סטארמר, עשה זאת ב-2 במארס. נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, ערך מסיבת עיתונאים במוסקבה ב-13 במארס. נשיא צרפת, עמנואל מקרון - ב-23 במארס. האחרים מביאים אותנו לחודש אפריל: עבד אל-פתאח א-סיסי (מצרים) ב-7 באפריל, רג'פ טאיפ ארדואן (טורקיה) ב-15 בחודש, ולדימיר זלנסקי (אוקראינה) ב-17 בו, ויקטור אורבן (הונגריה) ודונלד טראמפ - ב-18 באפריל. היחידים שנמנעים בצורה שיטתית ממסיבות עיתונאים הם נשיא סין, שי ג'ינפינג, וראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי. לא בדיוק החברה בה אמור להימצא ראש ממשלת ישראל. כמה מן השליטים הרודניים/סמכותניים הידועים לשמצה של זמננו התייצבו לפני עיתונאים זמן רב לאחר שנתניהו עשה זאת לאחרונה. אולי הסיבה היא שהם אינם מצפים לשאלות קשות - אך זה בדיוק מה שמדגיש עוד יותר את חומרת בריחתו של נתניהו מן המצלמות והמיקרופונים כאשר הללו אינם בשליטתו. ואילו ההשוואה לדמוקרטיות המערביות הגדולות צורמת עוד יותר. נתניהו וחבורתו מדגישים שוב ושוב שהם נציגי העם. אבל זה רק כאשר הם רוצים לתקוף את בית המשפט העליון, את ראשי כוחות הביטחון או את הדרג הפקידותי. כאשר זה מגיע לענות על שאלות העם באמצעות עיתונאות חופשית - אבן יסוד שבלעדיה אין דמוקרטיה - נתניהו מתנהג כאילו כולנו עובדים אצלו. בדמוקרטיה הנבחרים מדברים עם הציבור, לא אל הציבור. מי שעושה ההפך, מתנהל בצורה אנטי-דמוקרטית. זוהי התנהגות של מי שמדבר אל הנתינים ולא עם האזרחים.