במערכון משנות ה-1950 מתאר אפרים קישון חבורת צעירים המתיימרים להוות מחתרת שתפיל את השלטון בישראל, למרות שהם חמישה בלבד, התקציב שלהם מספיק לכוס תה אחת ובסופו של דבר הם מעדיפים ללכת לקולנוע. אבל מתברר, כי בעשור הראשון לקיומה של המדינה היו בה כמה וכמה התארגנויות אלימות מסוכנות, שהגיעו עד כדי רצח - זה של פולקה ברנדוט ב-1948 וזה של ישראל קסטנר ב-1957. זהו נושא הספר המרתק "מורדים במלכות: אלימות פוליטית יהודית בעשור האחרון" שכתב ד"ר איציק פס מאוניברסיטת בר-אילן, שבעצמו ריצה מאסר לפני למעלה משני עשורים בשל אחזקת אמצעי לחימה לאחר שבתו התינוקת, שלהבת, נרצחה בידי מחבלים בשנת 2001. פס מעביר את הקורא בין מקרי האלימות הבולטים, החל מרצח מתווך האו"ם בירושלים, דרך "ברית הקנאים" הדתית, עבוֹר במאבק הקשה סביב השילומים מגרמניה וכלה ברצח פעיל השואה השנוי במחלוקת. כדאי לתת את הדעת לחוט המקשר בין רבים מפרקי הספר: תפקידו הפוליטי של השב"כ - הש"ב (שירות הביטחון) באותם ימים - שבאותן שנים קיומו היה בבחינת סוד גלוי; דוד בן-גוריון חשף את קיומו רק ביוני 1957. גם כיום, על-פי חוק השב"כ, הוא "מופקד על שמירת ביטחון המדינה, סדרי המשטר הדמוקרטי ומוסדותיו, מפני איומי טרור, חבלה, חתרנות, ריגול וחשיפת סודות מדינה". אבל עוד לפני כן מדגיש המחוקק, כי "השירות יפעל באורח ממלכתי; לא תוטל על השירות משימה לשם קידום אינטרסים מפלגתיים-פוליטיים". ספרו של פס מראה, שהייתה סיבה טובה מאוד לאיסור המפורש הזה - משום שהניסיון לימד שלא תמיד נהגו השירות והממשלה בדרך זו. במילים אחרות: היו מקרים בהם השב"כ הופעל לצרכים פוליטיים, נגד יריביה של הממשלה, בצורה המזכירה משטרים שאיננו רוצים להידמות אליהם. פס מיטיב לסכם זאת כאשר הוא מדבר על השנה בה כיהן איזי דורות בראש השירות, החל מאוקטובר 1952, במקומו של איסר הראל האגדי: "שנת כהונתו התאפיינה בפעילות רבה בזירה הפנימית, ובדומה להראל הוא ראה בש"ב כלי של ההגמוניה המפא"יניקית. התפיסה של 'המדינה היא אנחנו' מעולם לא הייתה חזקה יותר משהייתה באותם ימים, וכל גוף אופוזיציוני נחשב לחתרני והיה נתון לפיקוח. כמחצית מכוח האדם בש"ב היו אנשי מטה 1, שהיה אחראי לאיסוף המודיעין הפוליטי-מפלגתי. הם גייסו מודיעים מקרב מפלגות האופוזיציה, עקבו אחרי מנהיגיהן וניטרו את פעילותם". מנחם בגין, מנהיג חרות, טען שהוא נתון למעקבים; מכשירי האזנה התגלו במשרדו של מאיר יערי, ממנהיגי מפ"ם (שהייתה אז יריבה מרה של מפא"י), ואפילו במשרדו של סגן השר זלמן סוזאיב, איש הציונים הכלליים.

"ראינו אותם בשגרת חייהם ובשנתם"

מוזי ורטהיים - לימים בעלי החברה המרכזית למשקאות, בנק מזרחי וערוץ 12 - היה אז איש מטה 1 ובשנת 2007 סיפר: "כל המנהיגים היו בפיקוח השב"כ... וכמעט כל עובדי המיון בדואר, למשל, היו עובדי שב"כ... איסר לא לקח שום סיכון ולפי הוראותיו שמענו את כל המנהיגים, ראינו אותם בשגרת חייהם ובשנתם, קראנו כמעט הכל, שמענו כמעט הכל, דיווחנו כמעט הכל". אם הדברים נשמעים אקטואליים, או לפחות מעוררים חשש שמא הם עלולים לחזור על עצמם - אין זה מקסם שווא. יורם כהן ונדב ארגמן טענו שבנימין נתניהו דרש מהם להפעיל את השב"כ לצרכים פוליטיים, ורונן בר רמז לכך בצורה ברורה בתצהירו בבג"ץ. המינוי החפוז של דוד זיני במקומו של בר, במיוחד לנוכח הפרסום על דבריו בגנות בית המשפט העליון ובנוגע לכפיפות השירות להוראות ראש הממשלה, מעצימים את הדאגה. נכון שהרבה מאוד השתנה מאז שנותיה הראשונות של המדינה, אך נטייה של מנהיג חזק לסמכותנות היא אנושית ותמידית. הסכנה של אלימות פוליטית בישראל של 2025 קיימת גם היא, וכבר ראינו לא רק איומים מילוליים אלא גם כמה ניצנים של פגיעות גופניות. כפי שמלמד ספרו של פס, באווירה שכזאת - גדל הסיכון שהשלטון יבקש להשתמש, מתוך חשש אמיתי או מדומה, בכלים אנטי-דמוקרטיים כדי לבלום את מתנגדיו. זהו בהחלט אחד מן המקרים בהם חובה ללמוד מן ההיסטוריה כדי שהיא לא תחזור על עצמה.