חייל מילואים עומד מול המצלמה כשפניו מטושטשות ואומר שאין לו ציוד הולם להילחם. החייל השני אומר שהם מתקיימים על במבה וביסלי ששולחים לו קרובים. החייל השלישי אומר שאת השתייה שלו הוא קנה בקיוסק.
החייל הרביעי כבר שתק. הוא שוכב עכשיו בבית הקברות.
לכל אחד מאתנו יש מישהו שיוצא עכשיו להילחם – בן, אב, אח, דוד, בן דוד, חבר, אפילו סתם מכר – והם הולכים במסירות נפש עצומה, מוכנים בפירוש למות למען המולדת, והם אכן מקריבים את חייהם.
הם נלחמים בחום הנורא, עם ציוד כבד על הגב, או בתוך טנקים, והם אמיצים, והם נחושים, והם עושים את עבודתם ללא חת.
והם עומדים מבויישים לפני המצלמה ומספרים בשקט נורא שאין להם מכשיר לתאורה, שהשכפץ קטן מדי להכיל את כל הציוד, שהם קנו בבית את הציוד שהצבא היה אמור לספק להם בכדי להציל את חייהם.
ואנו רואים את הגנרלים מדושני העונג המופיעים חדשות לבקרים בטלוויזיה, ולא מבינים – איפה הם היו כל הזמן? מה הם עושים עם כל הכסף שנותנים להם? על מה הם מוציאים אותו?
ואז מופיעה לה איילת החן, דוברת צה"ל, ובפיה הסבר מספק לכל דבר.
יש לי שאלה אליכם, כל הגנרלים, וגם לשר הביטחון, ולשר האוצר, ולכל מי שאחראי למחדל הנורא הזה, שאלה פשוטה: איך אתם ישנים בלילה? איך אתם מצליחים להירדם כשאתם יודעים שבגלל מלה שלכם, הוראה אחת פשוטה, יכולתם לסדר את הענין, יכולתם לספק את כל הציוד לחיילי המילואים, יכולתם לספק להם אוכל ושתייה, יכולתם לסדר שתהיה להם תאורה, יכולתם לדאוג שיהיה להם מחסה בכפר גלעדי.
איך נוצר אצלנו הזלזול הנורא הזה בחיי אדם, חיי החברים שלנו, בני המשפחה שלנו, שקופצים במהירות כשהמדינה זקוקה להם והיא מפקירה אותם ללא כל בושה?
ועוד שאלה - מדוע בכל השנים האלה בהן נורו קטיושות בקריית שמונה נותרו כל המקלטים בצפון בתנאי תחזוקה נוראים כל כך? איפה היה פיקוד העורף כל הזמן הזה?
אני תוהה מה יכול להזיז את כל האנשים היושבים על התקציבים – אולי הפגנה רבת משתתפים מול הקריה, הפגנה שבה נזעק חמס על האדישות, על הזלזול, על חוסר הבושה.
הרשימה הזו מיועדת למי שאיכפת לו. מי שאיכפת לו ומוכן לעשות משהו בנוגע לכך.