מכתב של אב שכול

נועם היה בני הצעיר. ב- 12 באפריל, 1999, חמישה ימים לפני שחרורו משירותו הצבאי, מטען חבלה שהפעיל לוחם חיזבאללה הרג אותו בעת שביצע את תפקידו ביחידה לסילוק פצצות של ההנדסה הקרבית, בקרבת הבופור שבדרום לבנון. נועם, שהיה איש תנועת השלום, הפך למקור השראה עבורי וזמן קצר לאחר נפילתו הצטרפתי לפורום המשפחות השכולות - משפחות שכולות למען שלום, פיוס וסובלנות, ארגון משותף לישראלים ופלשתינים. ימים ספורים לאחר מות בני (ב- 20 לאפריל 1999) כתבתי מכתב לנשיא לבנון. בין היתר, כתבתי למר אמיל לחוד: "נועם מצא את מותו כשעל דש חולצתו סיכה הקוראת "לצאת בשלום מלבנון" שאמו נתנה לו לפני שעזב את הבית לתקופת שירותו האחרונה. אנו, אמו ואביו, מאמינים שעלינו להמשיך במאבק לשלום. אך אנו זקוקים להכרזה רשמית מצידך שגם אתה מחויב לשלום. שאם צבא ישראל יצא מדרום לבנון אתה וצבאך תהיו אחראים לוודא שטרוריסטים לא יתקפו את האוכלוסיה האזרחית שלנו לאורך גבול הצפון.

אנחנו מאיצים בך אם כן להכריז זאת בפומבי, באופן בהיר שאינו משתמע לשתי פנים.

אנו יודעים שהרוב המכריע של אזרחינו רוצים בשלום.

אחרי שהנשיא סאדאת, המלך חוסיין, ויו"ר הרשות הפלשתינית יאסר ערפאת בחרו בדרך לשלום, אנו יודעים שהשלום הינו אופציה מעשית.

אנא, השמע את קולך". מר לחוד מעולם לא השיב למכתב. מאז יציאת ישראל מלבנון במאי 2000, שנה לאחר מות בני, דברים רבים קרו. נוכחות חיזבאללה - שהפך לארגון תוקפני וחמוש מכף רגל ועד ראש, מונע על-ידי אמונות פונדמנטליסטיות ושנאה עמוקה לישראל - בדרום לבנון בסמיכות לגבול עם ישראל, לא הצביעה על רצון לבנוני לשלום. כאזרח ישראלי, אני מבין את התגובה הצבאית של ממשלתי להתגרות התוקפנית של החיזבאללה. אך אינני תומך בממדי התגובה. אני מאמין שמלחמה היא המפלט האחרון, לא הראשון. אני מאמין שאפשרויות הדו-שיח לא מוצו בטרם נבחרה הדרך הצבאית. אני יודע שישראלים רבים יתמכו במאמץ רציני למשא-ומתן שעשוי להביא אותנו לעתיד של שלום, שכנות טובה ושיתוף פעולה. אני מאמין שהרוב הגורף של אזרחי שתי המדינות שלנו כמהים לשלום ולסיום הסכסוך. אני מאמין שזה הזמן לדבר ולהפסיק את ההרג. הפסקת הלחימה דורשת כרגע מהמנהיגים אומץ רב יותר מאשר המשכה. אני יודע שהמשמעות האמיתית של הדבר היא הצלילה לתוך הדיונים הפוליטיים הפנימיים לגבי מה הם הערכים והצרכים המרכזיים של כל אחד מהעמים, עליהם אתם אמורים להגן. אני מאמין שהערכים המרכזיים ששניכם מחויבים אליהם הם זכות אזרחיכם לחיים, לשלום, לביטחון, לשגשוג, לחינוך טוב יותר ולבריאות. כיצד אתם מסבירים לעמיכם שמלחמה זו משרתת ערכים אלו...? אנו זקוקים למנהיגות שונה מזו שמתבטאת במלחמה זו. אנו זקוקים למנהיגים שחותרים לשלום. האם אתם מוכנים למשימה זו...? או האם תוסיפו לפעול מונעים על-ידי אנשי הכוח ומסר המלחמה והרס...? זה הזמן שלכם להשמיע את קולכם. שלכם בתקווה, אהרון ברנע.