השיח התקשורתי הישראלי בכלל ובימי מלחמה אלה בפרט משופע במונחים ובקודים הבאים לידי שימוש תכוף, לעתים קרובות בלי שאיש יבחן את משמעותם ודיוקם, ובאיזו מידה כוונתם לערפל במקום להאיר את המציאות. בין שאר הליקויים בתפקוד התקשורת וגורמים אחרים בימים אלה יש למנות את עודף הלהג ומיעוט הדיוק, עד כדי הונאה. לפיכך יש מקום לתרגם מונחים אלה לשפה מובנת יותר. דוגמאות:
במסגרת השחיקה במטרות המלחמה מוצגת פריסת צבא לבנון בדרום לבנון כיעד נכסף. ומיהו צבא לבנון? עיקרו שיעים שלא ינקפו אצבע כנגד אחיהם מן החיזבאללה. יתר על כן, נסראללה צפוי להורות לאנשיו להתגייס לצבא לבנון, וכך יקבלו אנשיו באופן מסודר את השטח שכבשו למענם התמימים מירושלים. באופן דומה מעלימה ישראל עין מהרכבם של "כוחות הביטחון הפלשתינים", שאינם אלא מחבלים במדים.
חלופה למטרה הנ"ל היא מסירת דרום לבנון לכוח רב-לאומי מטעם הקהילייה הבינלאומית, כלומר לערב-רב של "אוהדי ישראל", ובראשם צרפת, שנציגיה עושים לילות כימים למען ייצוג האינטרסים של האויב ושימור כוחו של החיזבאללה. האם חיילים צרפתיים יצליחו לבצע מה שצה"ל מתקשה לעשות? והאם חלילה חיילים גרמניים ישמרו על ישראל וינפשו בחוצותיה?
בעזה ובלבנון אנו שומעים על פעילות צה"ל בעומק השטח כנגד מרחבי השיגור. רוב הציבור כלל אינו מודע לכך שרוחבה של רצועת עזה הוא 4-12 ק"מ בלבד, ושהמרחק מגבול הלבנון ועד הליטני הוא 20-25 ק"מ בלבד, ובקטעים מסוימים רק כ-5 ק"מ. מכאן שכלל אין מדובר על עומק ועל מרחבים. ועוד: הליטני איננו קו במרחק אחיד מהגבול, ומרחקו המשתנה מהגבול מחייב פעילות גם מעבר לו. מה מונע מערוצי הטלוויזיה להציג מפות מדויקות ומפורטות יותר, ולא כלליות בלבד?
ומן הצד הישראלי של הגבול: הכל מדברים בשבחו של העורף, ומשתמשים במקביל גם במושג יישובי קו העימות. מהו עומקה של הרצועה שבה מצויים יישובים אלה, והאם גם חיפה, למשל, היא כבר יישוב קו עימות, למרות שטרם הוגדרה כך באופן רשמי? האופן והקצב של ניהול המלחמה יוצרים מצב של כל הארץ חזית.
במקרים רבים, בעקבות נפילת קסאמים או קטיושות, אנו מתבשרים שאיש לא נפגע ולא נגרם נזק. האומנם? גם מי שלא נפגע בגופו הוא במקרים רבים נפגע חרדה והלם קרב, ובמקרים אחרים פגוע כלכלית. ועוד: כל מטח נוסף שישראל סופגת שוחק עוד יותר את כושר ההרתעה שלה. האם ניתן לומר שלא נגרם נזק?
מכבסת המלים הישראלית כבר המציאה מונחים נרדפים שונים לבריחה: יציאה (מלבנון, כדי לשוב אליה), הינתקות (מעזה, כדי לחזור אליה), התכנסות (מיהודה ושומרון, חלילה), ולאחרונה - התרעננות כשם קוד לפינוי רבבות מבתיהם בתוך "הקו הירוק" כאשר ניהול כושל של המלחמה אינו משיב להם את הביטחון.
אמרנו מלחמה, אבל ישראל הרשמית טרם הכירה במציאות כבמלחמה, משיקולים כלכליים קטנוניים בלבד, בושה בפני עצמה. וכאשר אין מדובר במלחמה גם אין דורשים מצה"ל הכרעה וניצחון, גם אם "הקברניטים" כבר הכריזו על ניצחון. יתר על כן, אולמרט כבר דיבר על מזרח תיכון חדש בתום המציאות הנוכחית, ואמנם מדובר במזרח תיכון חדש, כזה שבו ישראל לא הצליחה להביס ארגון קטן ונחוש ולפיכך איבדה את כושר ההרתעה שלה. במציאות כזו טרם חיינו.
ולבסוף (בינתיים), מינוי האלוף קפלינסקי לתפקיד נציג הרמטכ"ל בפיקוד הצפון, שם קוד להצבתו של אלוף הפיקוד בעמדת השעיר לעזאזל, לקראת ועדת החקירה הממלכתית הצפויה לחקור את תפקודם של הדרגים מעליו.
אכן, ההונאה העצמית מתבטאת גם בתואר ראש ממשלת ישראל המלווה את ראש ממשלת קדימה, שגם בעיצומה של המלחמה עסוק בתכנון המלחמה החשובה מבחינתו: גירוש יהודים מבתיהם, לכל מצהלותיהם של אויבים ואנטישמים.
