הטלפון מארה"ב באמצע השבוע היה כולו דאגה: "אני לא מבין את ההנהגה שלכם. מה היא רוצה? מה הזיגזג שלה? מדוע איננה נותנת הוראות ברורות, חד-משמעיות, לצבא להמשיך קדימה עד לנצחון? יצאתם למלחמה - מדוע מהססים עתה?"
הידיד היהודי מארה"ב ביטא מרחוק מה שבוודאי חשים בלבם הכבד רבים מאזרחי ישראל. תגידו - ובצדק - הלה אומנם יושב לו ספון ובטוח בעיירה טבולת ירק ליד בוסטון, וחי מפי הטלוויזיות והאינטרנט, ומה זכות לו להשיא לנו עצות או לבקר. יחד עם זאת, מה הוא בעצם יודע פחות ממי שחי בתל אביב ורואה כי אחרי חודש ימים של לחימה "הרגילו" אותנו במנת הקטיושות היומית - 150-160 טילים שמומטרים על כל הגליל, מהקריות, דרך דיר-אל-אסד ועד טבריה - או אפילו ממי שנמצא כבר שלושים ימי-סבל במיקלט בקרית-שמונה או צפת?
מה הוא מבין כיום פחות מאיתנו, אזרחי ישראל, שצה"ל לא הוכן כהלכה, שהפקודות אינן חד-משמעיות, שהממשלה מגמגמת?
כולנו חיים מפי התקשורת האלקטרונית, כולנו עוקבים שעה שעה אחרי ההתפתחויות. לבנו כבר גס בסטטיסטיקת-הקטיושות היומית, ב"ארוכי הטווח" ובפצמ"רים, בשמות החוזרים-ונישנים של כפרי החיזבאללה מצידו הצפוני של הגבול ובקטיעת שידורי הרדיו ("להלן הודעת פיקוד העורף...") כל כמה דקות בצידו הדרומי.
מי היה מאמין שחודש ימים מאז שפרצה המלחמה, אנחנו עדיין מדשדשים במקום, מקיזים דם של חיילינו ומילואימינו, כמעט מורגלים לדאבוננו לקרוא יום יום את סיפורי הנופלים-הגיבורים, כמו באיזה ריטואל שאין מנוס ממנו? מיום ליום מתגברות השאלות, כפי שביטא אותן הידיד ממרחקים שלווים, והתהיות כפי שבוודאי מעלים אותן בחדרי-חדרים בתוככי הבית הלבן והסטייט-דיפארטמנט, ומתמצות בסימן שאלה אחד: מה קורה לצה"ל, שאינו מצליח להכריע את הלחימה?
אלה הם ימים של הרבה שמועות ולחישות, העוברות מפה לאוזן כאש בשדה קוצים, ומסתברות כנכונות. למשל, מספרי החללים, למשל קשיי הלחימה בנקודה זו או אחרת, למשל אש כוחותינו על כוחותינו, למשל גיוס יחידות מילואים. הציבור יודע הרבה עוד לפני שהדברים נמסרים רשמית.
אלה הם ימים של מלל ופרשנויות בכל שעות היממה בערוצי הטלוויזיות, בעיקר של גנראלים בדימוס "מביני דבר" ואינם יודעים דבר. אין אלה במיוחד ימים של דיווחים מן השטח. הכתבים במלחמה זו - כך שמענו - אינם ממהרים לבקש מדוברת צה"ל להצטוות ליחידה זו אחרת בתוככי שטח האויב.
ואולי הצדק עימם. דרום לבנון 2006 איננו דרום לבנון של שנות השבעים או השמונים, כשם שהאויב של היום איננו האויב של אז. הוא איננו "פתח" ואפילו לא "צבא" לבנון. זהו צבא אירני לכל דבר - בציודו, בנשקו, באימונו, ברוח השינאה שבה הוא שטוף ובנכונות ההקרבה של אנשיו. עיתונאים יהססו היום להסתכן, אם אין זה הכרחי, כדי לצאת לעומק השטח, גם משום שהם "מריחים" כי צה"ל איננו בבירור נבחרת מנצחת. ואכן, כאשר עיתונאי בכל זאת עוטף שכפץ, חובש קסדה ויוצא למשימתו - אנו מקבלים דיווח פסימי ביותר.
עיתונאי "אמיץ" שבא, ראה ו...ברח, הוא נחום ברנע הוותיק, איש ידיעות אחרונות. הגם שהוא מדווח מן השטח, הרושם הוא שיצא לדרום לבנון מצוייד באג'נדה המקובעת-מראש שלו, במטרה לבססה במראה עיניים ובמשמע אזניים, ובכך להיות אמין יותר. מי כמו נחום ברנע יודע, עד כמה ראש הממשלה מחובר לחבריו בבראנז'ה התקשורית, קשוב למוצא פיהם או עטיהם. שעל כן את דיווחו ביום ה' כיוון קודם כל אל ידידו אולמרט, במאמר שנשא את הכותרת: "אולמרט, נתק מגע".
אם עשה ראש הממשלה אולמרט זיגזג נוסף בסוף השבוע, כפי שהבין האמריקני מן העיירה ליד בוסטון השאננה, כשנמנע מלהורות לרמטכ"ל להעלות הילוך במכונת המלחמה הישראלית ולהביא סוף-סוף לידי הכרעה צבאית, וזאת לקראת הכרעת ישראל בחזית מועצת הביטחון - יתכן שלנחום ברנע יש בכך תרומה לא מבוטלת. אנחנו זוכרים היטב את החלק-הלא-מבוטל שהיה ליואל מרקוס מהארץ בהשפעתו על ראש הממשלה אריאל שרון, ללכת על תוכנית ההינתקות.
ואכן, בדיוק לפני שנה ביצע צה"ל בהצלחה את "פקודת-שרון-מרקוס" לעקור עשרת אלפים יהודים מבתיהם. ישראל ברחה חד-צדדית מחבל עזה, ניפצה חבל ארץ משגשג ופורח, בתקווה לקצור "דיבידנדים" עולמיים - והביאה על עצמה את טרור הקסאמים הבלתי-פוסק מן הרצועה לעבר כל יישובי מערב הנגב.
לרבים הזכירה הנסיגה מעזה את נסיגת ישראל מדרום לבנון בשנת 2000, שהביאה לנו שש שנים של שקט מדומה שהסתיימו בחודש ימים (נכון להיום) של 3000 קטיושות על שליש משטח ישראל וכ-130 הרוגים, אזרחים וחיילים. האם אנו עומדים בפני נסיגה שלישית, או נסיגה שניה מדרום לבנון, בלי להגשים את יעדינו? התשובה כנראה חיובית, לפחות לפי מה שכותב-מציע בלי בושה נחום ברנע לידידו ראש הממשלה: "קח את מה שמציעים לך (באו"ם - כמובן), אהוד אולמרט, קח וברח".
בריחה, נסיגה, הינתקות, התכנסות - כל אלה נהפכו, כמסתבר, מושגים לגיטימיים בירושלים, מאז העלו אותם עיתונאים "נחשבים" כמו מרקוס וברנע, מאז הניפו אותם גופים קיקיוניים כמו "ארבע אמהות" או "גוש שלום עכשיו", ומאז אימצו אותם כדפוס התנהגות ראוי, ראשי ממשלות בישראל כמו "אהוד ברח" ברק, אריאל שרון ואהוד אולמרט.
אם אכן, יאמץ אהוד אולמרט את קריאתו של ברנע לברוח, אם לא יינתן לצה"ל להשלים את משימתו לשים קץ למדינת הטרור, החולשת על מחצית ישראל, אם יוותר חסן נסראללה בחיים וימשיך לגרוף בשבועות ובחודשים הבאים רייטינג גבוה בהופעותיו ב"אל מנאר" - כי אז אפשר להתחיל להתכונן כבר מהיום למלחמה הבאה, הקשה יותר, שתגבה מחיר דמים מי ישורנו, ולוואי ואתבדה.
אז מי אמר שלתקשורת אין השפעה? - ושימו לב: את השם אמנון אברמוביץ (ממציא ה"אתרוגים") אפילו לא הזכרנו..
