בזחיחותו האופיינית ובפטפטנותו הבלתי-נשלטת, בין לגימה מוויסקי משובח לבין שאכטה מסיגר קובאני, הכריז רוה"מ אולמרט לפני כשבוע כי בעצם "כבר ניצחנו במלחמה". האמנם?
שלא כמו בספורט, שם הכללים ברורים ולכן ברור גם מי ניצח ומי הפסיד, מלחמה היא עניין יותר מורכב ולא תמיד ברור מי ניצח ואם בכלל יש מנצח. ניצחון במלחמה אינו יכול להיקבע רק לפי תוצאותיה בשדה הקרב, בחזית או כעת גם בעורף, ולבטח לא לפני שוך הקרבות וההפצצות. ניצחון במלחמה הוא מעל ויותר מכל מצב תודעתי: כל עוד האויב לא הגיע לתובנה ולהפנמה שהפסיד, לא ניצחנו.
מבין מלחמות ישראל בזמננו ניתן לקבוע בוודאות כי ניצחנו בשתי מלחמות בלבד והן מלחמת השחרור והעצמאות (48) ומלחמת ששת-הימים (67). במלחמות הללו, בנוסף על התוצאות הברורות בשדה הקרב, הביאה ישראל את אויביה הערבים לתודעת הפסד: רק כאשר ישראל מחצה אותם בשדה הקרב, דחקה אותם וצמצמה את אחיזתם באדמת הארץ, הרחיבה את גבולותיה והתיישבה במרחבי הארץ החדשים-ישנים, רק אז הבינו הערבים כי אכן הפסידו. להפסיד, משמע בערבית, להפסיד את האדמה.
בשאר המלחמות, בחלקן קשה לומר שניצחנו ולו רק בגלל שהאויב לא הפסיד, ובחלקן פשוט הפסדנו. סקירה קצרה תבהיר זאת היטב:
במלחמת סיני (56) ישראל ניצחה בשדה הקרב באופן מובהק. אולם ההתקפלות הזריזה כעבור מספר חודשים בלחץ המעצמות, גרמה לנזק תודעתי חמור באשר לימדה את הערבים שגם אם יובסו בשדה הקרב, עדיין יוכלו לפנות למעצמות שיביסו את ישראל בשדה המדיני.
מלחמת ההתשה (70-68) כשמה כן היתה. שני הצדדים הקיזו דם לשווא והותשו עד להפסקת האש. המלחמה חסרת התוחלת הזו הסתיימה למעשה בסטטוס-קוו.
במלחמת יוה"כ (73), למרות ההפתעה והנחיתות בתחילתה, הצליחה ישראל להכות נמרצות באויביה ולטעון לניצחון. ואולם גם הצד השני, ובעיקר זה המצרי טען לניצחון, מבחינתו כנראה בצדק. בעקבות המלחמה, לאחר ששיקם בעיני המוני עמו את גאוותם הלאומית, הגיע סאדאת לארץ וקצר את כל פירות ה'שלום': העביר את מצריים מאורינטציה רוסית (ברה"מ) לאורינטציה אמריקנית וקיבל לידיו את כל סיני, עד גרגר החול האחרון. ובכן, התוצאה הסופית של מלחמה זו בגיזרה הדרומית ברורה לחלוטין: החזרת סיני והריסת כל הישובים בעבור פיסת-נייר מצהיבה ובלתי מחייבת, משמעם תבוסה מכרעת לישראל וניצחון גדול למצריים.
במלחמת לבנון הראשונה (82) נחלה ישראל ניצחון ברור בשדה הקרב, אך שוב לא מימשה דבר מבחינה התיישבותית-מדינית. בנוסף לכך, לראשונה נפגעה ישראל קשות מבפנים, מבחינה חברתית-פוליטית, ע"י 'מחנה השלום' השלומיאלי, התבוסתני, הסהרורי והבוגדני.
לא התיישבנו, משמע לא ניצחנו: לאחר דישדוש מדמם של 18 שנים, ברחה ישראל מלבנון בהנהגת השלומיאל ברק, ככלב מוכה שמוט-לשון ועם הזנב בין הרגליים. החיזבאללה השתלט על השטח, התארגן, התבצר והתחמש היטב, ומלחמתנו היום היא המשך ישיר של אותו מהלך היסטורי.
במאורעות 91-88, הידועים יותר בכינוי 'אינתיפאדה', הובסה ישראל מבחינה תודעתית מלכתחילה כבר בעצם אימוץ המינוח הערבי למאורעות, כלומר אימוץ נקודת מבטו ותפיסתו של האויב את המתרחש, ואין לך תבוסה תודעתית מוחצת מזו. לכן, למרות שהתפרעויות האויב הערבי דוכאו לבסוף ביד חזקה, התוצאה הישירה של מאורעות אלה הייתה
הסכם אוסלו הנפשע, הסכם הכניעה שבחסותו הוכנס לתוך ארצנו כסוס-טרויאני וכגיס-חמישי משטרו של ערפאת ועם זאת איבדנו חלקים נרחבים מארצנו לטובת 'הרשות הפלשתינית'. פשוט תבוסה מחפירה.
בין לבין, במלחמת המפרץ הראשונה (91), למרות שישראל לא לקחה בה חלק ישיר ויתכן שדווקא משום כך, נחלה ישראל תבוסה תודעתית קשה ביותר. העובדה שעירק שילחה לעבר ערי ישראל 39 טילי סקאד וישראל באיוולת נוראה לא הגיבה, לימדה את מדינות ערב בפרט ואת העולם בכלל כי ניתן להפציץ את ערי ישראל מבלי להימחק מעל פני האדמה או לפחות לקבל בראש מנה כפולה ומכופלת.
מאורעות 2003-2000, אם בכלל ניתן לתחום אותם בזמן, הביאו עמם את התבוסה הקשה ביותר בתולדות ישראל בזמננו. הללו שכונו שוב 'אינתיפאדה' היו למעשה מלחמה לכל דבר, מלחמת אוסלו כנגד השטן הקטן שהקמנו לנו במו ידינו בארצנו. שפך הדם ברחובות ובכבישים, כ-1,500 הרוגים, הביא את החברה הישראלית אובדת העצות להמר על חייה ולהציב בראשה גנרל זקן, תשוש, מסויד ומושחת, שהוביל את ישראל לכניעה מרצון ובלא תנאי לאויב הטרוריסטי, בריחה מחבלי ארץ, גירוש אלפי יהודים מבתיהם והשמדה עצמית של עשרות ישובים. תבוסה מחפירה.
ובכן, האמנם "כבר ניצחנו במלחמה" כדברי המצביא הדגול אולמרט? ראשית, ברור כי כל עוד נאסראללה לא תופס עצמו כמפסיד אלא ממש להיפך, טוען לניצחון, לא ניצחנו ועדיין אנו רחוקים מניצחון במלחמה.
שנית, כשמאלני קיצוני בעל תודעה תבוסתנית היה אולמרט בין מובילי התבוסה המחפירה ביותר בתולדות ישראל, הכניעה בלא תנאי לטרור הערבי, הגירוש הנפשע של אלפי יהודים מבתיהם, הריסת עשרות ישובים עד היסוד ובריחת ישראל ככלב מוכה מחבל עזה וצפון השומרון. אולמרט יכול להמשיך ללגום וויסקי, לעשן סיגרים משובחים, לשחק קלפים ולקשקש בזנב לשונו על 'ניצחון' ואולם אויבי ישראל מסביב מבינים היטב כי ניצב מולם ראש ממשלה ישראלי תבוסתן, פחדן, עלוב-נפש ומוג-לב, שבעתיד הקרוב יפטפט את ישראל לדעת ויפסיד על השולחן המדיני את מה שהשיג צה"ל בשדה הקרב.
שלישית, במידה שה'ניצחון' הגדול בצפון ישמש זרז לפשע נוסף של בריחה מיהודה ושומרון, למגה-פיגוע מתוצרת עצמית של גירוש עשרות-אלפי יהודים מבתיהם והריסת עשרות ישובים, הרי עוד ניצחון כזה ואבדנו. אם אולמרט התבוסתן לא הבין ולא הפנים כי בריחה בפרט ונסיגה בכלל הן מתכון בדוק למלחמה, ממש על הקו אליו ישראל בורחת, אז יש לנו ראש ממשלה אוויל הפושע כנגד עמו. והרי בעצם ה'ניצחון' של היום כבר נזרע זרע הפורענות הגדולה הצפויה לנו בעתיד הקרוב כאשר ישובו אויבינו הערבים ויתקפו את ישראל מדרום, מצפון והפעם גם ממזרח, מגובים ע"י אירן והפצצות הגרעיניות שהיא מכינה לנו. כידוע, שתיים או שלוש כאלה יספיקו לסגור עניין ולהביא את מה שישאר ממדינתנו ואת מי שישרוד מעמנו לכניעה סופית ולסיום הפרק הציוני בתולדות ישראל.
אם חפצי חיים וניצחון אנו, הרי זה ברור: רק בהתיישבות ננצח! לאחר כל הפעמים שנכנסנו ללבנון, החל במבצע חירם במלחמת השחרור, דרך מבצע ליטאני, המשך במלחמת לבנון הראשונה והשהייה הצבאית הממושכת שבאה בעקבותיה ועד מלחמתנו היום, ואם ברצוננו לשים קץ למלחמות בצפון ולהביא באמת שלום לגליל, הגיע הזמן להרחיב את גבול ישראל, להתיישב בכל המרחב שעד לליטאני וסוף-סוף לנצח!
אכן כן, רק כאשר בינת-ג'בל תהיה לבת-הר ומרון א-ראס יהיה לראש-המירון, רק כאשר נבטיה תהיה לנבטים ומרג'-עיון לעין-מרגנית, רק אז ננצח באשר רק אז יבין נאסראללה ויבינו החיזבאללאים כולם כי הפעם הם אכן הפסידו!
במקביל, מן הדין לשלוח בהקדם את חיל האוויר למבצע 'טיפול שורש' בבעיה האירנית וככל שנקדים, כן יטב.