עוד לא יבשה הדיו על מסמך האו"ם לגבי הפסקת האש בלבנון, וכבר תוקפים אותו מימין בנוסח: "מסמך כניעה" - בכי לדורות וכד', לרבות חוות דעתו המלומדת של השר מופז שהצהיר - ש"הפסדנו במלחמה" - אותו מופז שהיה רמטכ"ל ושר ביטחון בתקופת שש השנים האחרונות ואחראי הבלעדי על הכנות צה"ל למלחמה, כולל כל הכשלים שנתגלו בתחום הזה.
מובן שמשפטים אלה יהיו חלק אינטגראלי בנאומו של נסראללה, שישכנע את עצמו וינסה לשכנע את העולם, שהוא המנצח המיידי במערכה האחרונה. בינתיים, עד שהנושא ייסגר סופית, צה"ל מתקדם לנהר הליטאני, להרוויח שטח, נכסים, עמדות שליטה ומיקוח, בזמן פציעות.
כבר כתבתי כאן, בעבר הלא רחוק, כי היתה "הפתעה כפולה" עם פרוץ האירועים בלבנון. נסראללה הופתע קשות מהתגובה הישראלית המיידית המאסיבית והנמרצת ואילו ישראל הופתעה לא פחות מיכולת העמידה של החיזבאללה, ההכנות שהם עשו משך שש שנים, ההתחפרות התת-קרקעית נוסח ויאטנאם - יכולת שיגור רקטות לצפון המדינה כמעט ללא הגבלה כל יום.
מבחינה צבאית, הפתעת המלחמה היתה שימוש ניכר ומושכל בטילי נ"ט, לא רק כלפי הטנקים והכוח המשוריין, אלא גם כנגד יחידות חי"ר.
מתברר, שהחיזבאללה, לא רק הבין את הנוסחה לפיה צה"ל ישתמש בטנקים במערכה הקרקעית המאסיבית, אלא גם בצורך לאמן ולהכין צוותים רבים כציידי טנקים וחי"ר - כנשק הפתעה.
ניתן היה ללמוד נושא זה מהראיון שנערך בטלוויזיה עם איש חיזבאללה, שהיה בכוח חיפוי עם צוות נ"ט בזמן חטיפת שני החיילים בצפון. הבחור התגייס בגיל 15 ומאז עבר מספר השתלמויות בלבנון, סוריה ואירן בהפעלת טילי נ"ט רוסיים ואחרים שפגעו קשות בחיילי צה"ל.
אמנם סטטיסטית מספר הפגיעות בטנקים מול מספר הטילים שנורו לעברם הוא לטובת הטנקים - אבל האימפקט והרושם שהשאירו, הן בצה"ל והן בציבור, הוא גדול יותר ומרתיע. באשר לחיילי החי"ר מספר הנפגעים הגדול והמאסיבי ביותר הוא ללא ספק מאותם טילי נ"ט, ומכאן שהשימוש הנרחב והמיומן שבהם, הוא ללא ספק הפתעת המערכה. בתחום זה, ניתן לומר שהמודיעין של צה"ל שנצבר משך השנים על התחמשות התחזקות והתחפרות החיזבאללה על גבול לבנון ובדרומה, אולי היה ידוע ברובו, אך ניתוח המערכות, ההערכה שלהם לא היתה שלמה ובוודאי לא מדויקת.
לגבי היעדים המדיניים שהוצגו עם תחילת המלחמה, הם נראים כיום עם סיומה, כמשימה בלתי אפשרית, כאשר ההישגים אינם מלאים והפשרה המתבקשת והמאולצת, מחייבת לקבל את הסיכום שנקבע עבורנו ע"י האו"ם.
ניתוח מסמך העקרונות שסוכם אינו רע כלל וכלל לישראל ויש בו אפילו הישגים מסוימים. ראשית, המדינות המובילות בעולם, התייצבו לצד ישראל בדרישות הבסיסיות והלגיטימיות שלה, על החזרת השבויים, פירוז דרום לבנון, חיוב ממשלת לבנון לקחת אחריות על דרום מדינתם, להוציאה מידי נסראללה ולייצב על גבול ישראל עם חייליה.
אמברגו על נשק למיליציות, הפסקת כל פעילות מלחמתית עוינת ותמיכה בממשלה המרכזית של לבנון, כלומר: בממשלת סניורה.
מבחינה צבאית, לא היתה כל בעיה טכנית להגיע במהירות ובמסה לנהר הליטני, כפי שעשו זאת במלחמות לבנון הקודמות. הבעיה היתה שכניסת כוחות גדולים לדרום לבנון, פריסתם עד לליטני היתה חושף את צה"ל, את לוחמיו ואת קווי הלוגיסטיקה שלו, לפגיעות קשות של החיזבאללה שפירושו גם נפגעים רבים.
להבדיל מן המלחמות הקודמות בלבנון, החיזבאללה אינו אש"ף או פת"ח, הוא למד את הלקח, והפך את הזרוע הצבאית שלו לגוף לוחם גרילה קלאסי ומסוכן. לכן, תקיפת אוויר מאסיבית מקדימה היתה חשובה ואפקטיבית.
יתירה מכך, להבדיל מצה"ל שרגיל להילחם מול צבא סדיר, כמו מצרים, ירדן, סוריה, המלחמה הפעם היתה מול אוכלוסיה אזרחית, בביתה, בשטחה, על בתיה ושדותיה.
החיזבאללה הוא שיעי, דרום לבנון היא שיעית, האוכלוסיה כולה היא שיעית משמע שהיא חיזבאללה. לכן להציג את המלחמה כאילו צה"ל החזק נלחם רק נגד 5,000-4,000 חמושי חיזבאללה - היא טעות לא רק צבאית אלא גם תפיסתית.
צה"ל נלחם בדרום לבנון נגד האוכלוסיה כולה, וגם אם חלקם ברחו לצפון, חלק גדול נשאר במקומו. התוצאה - בית שבו מסתתרים מחבלים מזויינים בבונקר, או בקומה תחתונה כאשר בקומה העליונה נשים ילדים זקנים וטף - המשמשים גם כמסתור.
אז נכון, שלפי המשפט הבינלאומי כל מקום ואתר ממנו יורים ומסכנים את צה"ל וחייליו, ניתן לתקיפה ולהריסה - עם זאת הזהירות הנדרשת האנושיות והמוסר הצבאי - מהווים מחסום לפעולה.
הטוענים כי צריך להרוס את הכפרים על יושביהם, כדי לחסוך בנפגעי צה"ל, לוקחים על עצמם נטל מוסרי כבד, שעלול לפגוע קשות בישראל בעולם, ובדעת הציבור העולמי (ראה את מאמרי "המותר והאסור במלחמה").
תמונות כפר כנא 2 - למרות שהתברר שנהרג רק אדם אחד לעומת הפרסום הראשוני של 40-50 בהם נשים וילדים רבים, עשה שירות רע ביותר לישראל, וגרם כנראה ביחד עם לחצים אחרים להימנע מסוג זה של פעילות, למרות יעילותו המיידית.
המסמך של האו"ם אינו כליל השלמות אבל מחמיא למדי למאמצי ישראל והישגיה. ולמרות שהחלטות רבות של האו"ם נשארו במסגרת החלטות על הנייר ולא מומשו, לדוגמא פירוק החיזבאללה מנשקו, החלטה 1559 המפורסמת, הרי עדיין אין תחליף אחר טוב יותר.
אמנם נושא החטופים נמצא במבוא להסכם ולא בצורה מנדטורית. הוא עדיין חלק מההסכם ולכן החזרת השבויים היא חלק בלתי נפרד מההסכם. ישראל יכולה להודיע כי הנסיגה לא תושלם עד החזרת החטופים בהתאם להסכם.
גם לאחר מלחמת לבנון הנוכחית לא יפורק החיזבאללה מנשקו, אבל לדרוש זאת ולעגן זאת בכתובים ובהחלטות ראוי ורצוי - לא רק למען ההיסטוריה אלא גם לגבי המשך הפעילות המדינית הבינלאומית. אי לכך, לדעתי הצהרותיו של ראש ממשלת ישראל, אהוד אולמרט, בתחילת המערכה והעמדת יעדים שלא הושגו בסופם - היא בהחלט במקומה. יעדים ורף ציפיות גבוה, צריך להעמיד בפני כל משימה, תוך שאיפה כנה להשיגם אבל מתוך ידיעה שיש מיגבלות לרצון וליכולת. מדינה כמו ישראל אינה מעצמה נוסח רוסיה, ארה"ב או מדינות כמו צרפת ואנגליה, ולכן הצניעות רצוייה לנו מאוד גם בתחום היכולת לממש את שאיפותינו.
בנסיבות שנוצרו - המסמך שנוסח באו"ם, הוא המקסימום שניתן היה להשיג לטובת ישראל והעובדה שגם לבנון לא מרוצה רק מוכיחה שהפשרה במקומה. פרשנים ופוליטיקאים מצאו לנכון לציין כי ישראל רוצה להבקיע גול בזמן פציעות. להזכיר להם, שמשחקים רבים וחשובים הוכרעו בזמן פציעות. היחיד שיכול לשנות את התמונה עדיין, הוא נסראללה שבגיבוי סורי ואירני יכול בהווה או בעתיד לפוצץ את ההסכם.
והיה אם תשקוט הארץ, אחרי המלחמה, העורף החזק והמותש יצא מהמקלטים ויתחיל לשקם את עצמו, חייו, עסקיו ולחזור לשגרה, תגיע עת הבדיקות והחקירות.
הפעם נראה לי, שיהיה הרבה מה לחקור ולבדוק. החל במוכנות צה"ל בצפון, לרבות מוכנות הימ"חים וציוד לחימה; הערכת האוייב, הכנותיו ויכולותיו בתחום המעשי והמודיעיני; ניהול המלחמה ופתיחתה, החל מחטיפת החיילים והמשך התנהלות פיקוד צפון ומפקדיו; ההכנות של העורף, על המקלטים, הציוד, ההערכות לפינוי ועזרה לחלשים.
איפה היתה הממשלה ושריה - לגבי הקמת ערי אוהלים ושיכון משפחות שעזבו את הצפון. את עיר אוהלים שהקים המיליארדר גאידמק בניצנים ביומיים - הממשלה או עשירי ישראל האחרים לא יכלו לעשות גם ביוזמתם או בשיתוף עם הממשלה ומשרד השיכון? תמוה מאוד.
בקיצור - עם סיום המלחמה, הכונו למלחמת גנרלים, ועדות חקירה, בדיקות, האשמות, מלחמת פוליטיקאים ומפלגות. יהיה שמח! באשר למבקרים, פרשנים, עיתונאים ובמיוחד אלה שיודעים את הכל (יודענים) - רצוי להבהיר, ביקורת היא דבר לגיטימי, אבל ביקורת לשם ביקורת או נטילת פוזה של נביא זעם הרס וכשלון (כפי שעושים חלק מהעיתונאים והפרשנים) - הוא אולי ביטוי לתסכול אישי פוליטי - אבל רחוק מתיאור המציאות הממשית. יש כשלים, יש טעויות וכבר כתבתי כאן בעבר שאין מלחמות ללא טעויות, לא אצלנו מאז מלחמת השחרור ולא בהיסטוריה הצבאית הכתובה של העמים החופשיים.
אין מקום להתחמק מבדיקה מעמיקה ורחבה של ארועי המלחמה - אך אין צורך בוועדת חקירה ממלכתית, שהיא יותר ביטוי לדחף פוליטי אנטי ממסדי, וניתן להסתפק בבדיקה של מבקר המדינה או בוועדה פרלמנטרית של ועדת חוץ וביטחון - בנוסף לניתוחים ומסקנות בתוך המסגרות הצבאיות ומשרד הביטחון.
לסיכום - נדמה לי שחלק מהמבקרים והפרשנים עדיין מקובעים בתפיסה, שצה"ל כל יכול, אך לא תמיד מצליח במאה אחוז, תוך נקיטת גישה שלילית ובכיינית כלפי הממשלה, החלטותיה והישגיה - ולא רואים או לא רוצים לראות את הישגי המלחמה ותוצאותיה החיוביות לישראל.
