אין מנוס מבדיקת מחדלי המלחמה הזו ופתיחת שערי הכעס והתסכול שליוו אותנו בחודש האחרון. ראינו שמשהו בסיסי השתבש, כשל מנהיגותי והססנות, תוך סיכון חיי חיילינו ותושבי הצפון. לא רצינו להתנגח בזמן מלחמה ושתקנו, אך עם שתיקת הכדור האחרון נדמה שכבר לא נותרו לנו שיניים לחרוק. עשינו זאת במשך כל החודש שחלף, והבוקר אנו מתעוררים לשחר של בוקר אפרורי ומדכא, של כישלון צורם ממלחמה בשלוף, ללא תוכנית פעולה סדורה וללא היגיון מבצעי.
הכול התנהל מתוך תככים של הפיקוד הצבאי, כשרמטכ"ל מסתיר מהדרג המדיני תוכנית של אלוף הפיקוד וטומן לו תרגיל מסריח דמוי הדחה. מהעבר השני - זירה פוליטית גועשת של תחרות על יוקרה פוליטית מפלגתית בין מלחמה לשלום, על שם מי יירשם הכישלון ולזכות מי נזקוף את הניצחון, תוך קהות רגשית למצוקתם של פליטי המקלטים.
לא הוגן יהיה לעסוק במלחמה הזו החל מה- 12 ביולי ולא להתייחס לשש השנים שקדמו לה. שרשרת של מחדלים גם בדרג הצבאי-ביטחוני ובעיקר בדרג המדיני- פוליטי, הביאו לפתחנו ארגון טרור זניח ששדרג את עצמו לגרילה משופרת בסגנון צבא שכירי-חרב. ארגון המאורגן תחת אידיאולוגיה איסלאמית רדיקאלית ללא מנגנון מדינה מעליו, שבמשך כל שש השנים האחרונות ישבו מהעבר השני לגדר, תצפתו על כל מוצבי צה"ל בגבול, מדדו בסטופר כמה זמן לוקח לסיור הישראלי להגיב, התחמש בעשרות אלפי טילים ארוכי-טווח, הכשיר אלפי מילואימניקים שיעים מקרב תושבי דרום לבנון, הקים תשתית מודיעינית בקרב ערביי ישראל בעזרת סוחרי סמים, חטף שלושה חיילים ואזרח ב- 2002 ולמד שמדינת ישראל מוכנה להחזיר תמורת כל חייל מאות רבות של טרוריסטים. חיזבאללה למד אותנו היטב בזמן שהזנחנו את הצורך באיסוף מל"מ אודותיו ואודות ארגונו, וברגע אמת הכה בנו וידו נותרה על העליונה ולנו נותר רק ללקק את הפצעים.
נכון הוא שלממשלת אולמרט אין צד במחדלי העבר ורק מחדלי המלחמה הזו מוטלת על כתפיה, אם כי לגורמים מבין יושבי כסאות הממשלה יש חלק פעיל במחדלי העבר, אך תחילה אין להתעלם מהעובדה שראש ממשלת ישראל מודל 2000, מר אהוד ברק, עומד בראש רשימת המחדליסטים שגרמו למלחמה הזו. בדבריי אתבסס גם על עדויות שאספתי מאנשי צד"ל אותם ליוויתי לאורך כל שש השנים האחרונות.
הזמן: אביב 2000. דרום לבנון נשלטת ע"י כוחות צה"ל/צד"ל, ברקע הבטחה הזויה של ראש ממשלה (ג'דיד) לצאת מלבנון תוך שנה. הזמן שנותר: חודשים ספורים. שיחות שהתנהלו בין בכירי צד"ל לצה"ל התמקדו באופן הנסיגה הישראלית והעברת המושכות לידי צד"ל, שלפי התוכניות שהגישו מפקדי הגזרות השונות בצד"ל, דיברו על האמצעים והכלים הדרושים להם על-מנת להוסיף ולעמוד ככוח לבנוני שיחצה בינינו לבין חיזבאללה לאחר נסיגת ישראל.
בישראל חשבו אחרת ובזמן שנמשכה ההידברות מול גורמים בצד"ל, נרקמה תוכנית נסיגה שתתבצע מספר שבועות לפני המועד המשוער.
23-24.05.2000: לוחמי צד"ל פזורים בעמדות השונות, חלקם שומע על נסיגה ישראלית באישון ליל, חלקם רואה תזוזות מוזרות לאורך הגזרה, הקשר עובד שעות נוספות. הוראות מועברות להישאר בעמדות מחד, ושמועות על תחילת הנסיגה המואצת של צה"ל מאידך. משפחות מבוהלות מתקשרות לשאול האם לארוז ומה לארוז כי בקו הקדמי כמעט ולא נותרו חיילים והחלה תפיסת השטח ע"י חיזבאללה.
מי שהספיק נס על נפשו גם ללא הודעה רשמית. כך החלה בריחה מבוהלת שהסתכמה במראות השיירות הארוכות על הגבול בבוקר העצוב ההוא, ומשם זה התחיל. הבוקר המבזה ביותר בתולדותיה של מדינת ישראל פרי עמלו של אהוד ברק. משם התחילו מחדליה של המלחמה הזו, ואותם ימים אחרונים של אביב 2000 חייבים לעמוד במוקד כל ועדת חקירה שתבחן את המחדלים שהביאו את חיזבאללה למרחק יריקה מגבול ישראל, ואפשרו לו להתחמש ברמה כזו שגם אחרי לחימה ממושכת של יותר מחודש נותרו ברשותו אמל"ח שיאפשרו לו לעמוד במבצע ממושך דומה בעתיד.
חצי שנה מאוחר יותר שבמהלכה הארץ געשה, יצאה לדרך אינתיפאדת אל-אקצה. פרעות אוקטובר חידדו את הקרע בין ערביי ישראל למדינת ישראל, שוב ברק בוחר באופציית הבריחה שהפכה לאופיינית לו ומתפטר.
שרון נבחר לראשות הממשלה. כזכור השם לבנון מעביר בגופו צמרמורת עזה - הוא היה זה שהוביל את הכניסה הראשונה ללבנון, ולביוגרפיה שלו הודבק טבח סברא ושתילה שביצעו הנוצרים, הפגנות של אלפי שמאלנים שקראו לו רוצח, ושמו הפך לשם נרדף של ההסתבכות בבוץ הלבנוני, הטראומה הזו מעולם לא הניחה לו ובוודאי לא רצה לחזור עליה שוב.
אי אפשר היום לחקור את אריאל שרון על מחדלים מתקופת כהונתו, שבעצם זו היא התקופה טעונת התחקור בה התחמש החיזבאללה והתכונן למלחמה הזו. רק ניתן לשער ששרון בחר לעצום את עינו המשקיפה צפונה כי מעולם לא היה זוכה לקונצנזוס של החודש האחרון, שהרי כניסתו בפעם השנייה ללבנון לא הייתה מתקבלת כפי שהתקבלה בהנהגת יורשו.
שרון פחד יותר מכל מההאשמות שיוטחו בו, ומנטישת האהדה לה זכה בקרב הציבור בכלל והשמאל בפרט. כך התעלם מהמלצות ראש אמ"ן שהתריע חד-משמעית מהסנאריו שקיבלנו בחודש האחרון. גם כשנחטפו שלושה חיילים ואזרח, תגובתו לא תאמה לביוגראפיה עתירת הגבורה והאומץ שלו. שרון בחר להיכנע לטראומת לבנון ולדלג על ההתגרויות.
אולם שרון אינו החוליה היחידה במחדלים. לא אוכל להתייחס לכל השרשרת הארוכה, אך נדמה כי כולם יישרו קו והתעלמו מהסכנה שבמשך כל השנים האלה ארבה לנו מעבר לגבול.
לא נכון להטיל את כל האשמה על שרון שלא נתן אור ירוק לפעולה, הרי זה לא אומר שמותר לנטוש את העמדה. שרי הביטחון והדרג הצבאי-ביטחוני היו חייבים להמשיך ולעקוב אחר כל התפתחות בצד השני, להתכונן לה ולא לשכוח את מערך המילואים בבית במשך חמש שנים, ולהיזכר בהם עם צו 8 שלושה ימים לפני כניסתם ללחימה בעומק הלבנון. גם רובה שלא משמנים אותו במשך חמש שנים נחלד ויוצא כמעט מכלל שימוש.
הדרג הצבאי-ביטחוני ידע על ההתחמשות של החיזבאללה אך לא ידע הכול. גם מול המעט שהוא ידע הוא לא התכונן, לא הכין מערך מילואים וסדיר המיומן ללחימה בסבך הלבנוני, לא הדף את הקיצוצים בתקציב הביטחון שהיה נותן לו מרחב פעולה, והחמור מכל: הופתע בזמן אמת מעוצמת ואיכות החימוש והמוכנות של חיזבאללה, דבר שמעיד על גודל הכשל המודיעיני-הגנתי.
שש שנים וארבעים ושבעה יום לאחר אותו בוקר קודר, מחבלי החיזבאללה פוגעים בסיור מילואים של צה"ל וחוטפים שניים מחייליו. זמן תגובה הססני וארוך מאפשר לחוטפים להיבלע בעומק השטח, שלא מאפשר לנו לחסום את דרכם ולבצע פעולת חילוץ נקודתית. בדקות הקריטיות שבוזבזו, והשד יודע למה, פעולת חילוץ נקודתית מוצלחת הייתה מזכה אותנו בניצחון ושיפור כוח הרתעה שלא ידענו מאז מלחמת ששת הימים. אך העובדות הן שזמן זה בוזבז לשווא ומכאן מתחילה שרשרת המחדלים של המלחמה הזו.
המחדל השני: כניסה בלתי מחושבת ונדמה כי בשיטת השלוף, עוד בטרם הכנת העורף לכוננות ספיגה. כתישה אווירית שהיא תחום התמחותו של הרמטכ"ל, בלי הכנת מערך ללחימה קרקעית, כי במשך כל החודש שמענו שהמלחמה הוגדרה לשבוע עשרה ימים, הנחת יסוד אופיינית כשאינך יודע מה מצפה לך ומה יש בידי אויבך, איך תדע לנקוב בזמן קרוב למדויק להשלמת הפעולה?
הרי שלא טרחת ללמוד את אויבך, המלחמה נמשכת, העורף מתעייף אך ממשיך לתמוך ולגבות, ונראה כי לעורף שספג את אלפי הקטיושות הייתה נחישות להשלים את המלחמה יותר מהדרג המדיני-צבאי.
גם כאשר נכנע חלוץ לצורך בפעולה קרקעית, היא הייתה צולעת וסיכנה חיי חיילים. ההצהרות שאין בכוונתנו לכבוש את בינת ג'ביל, מרון א-ראס וכפרים נוספים, העידו יותר מכל על ההססנות שאפיינה את המלחמה הזו. כך שגם אחרי שדווחנו שחיילנו תפסו את בינת ג'ביל למחרת שמענו על קרבות עזים בבינת ג'ביל בין כוחותינו למחבלי חיזבאללה.
לאחר שנראה כי הדרג המדיני, בניגוד לעורף, איבד תקווה להשגת ניצחון, והתחיל לאבד את תמיכת ארה"ב והעולם (תמיכה שלא זכינו לה לאורך כל שנות המדינה), הוא החל במגעים להפסקת אש. די לנו לקרוא מפי מקורבי אולמרט על סיבת הווטו שהציב לנסיעת לבני למועצת האו"ם : "אם לבני חושבת שמה שיישאר בתודעת הציבור שאולמרט התחיל את המלחמה ולבני הביאה את השלום, שתשכח מזה". אמירה זו מעידה על מהלכים שנעשים מתוך לחץ וללא שיקול דעת, כי בתחרות פוליטית אתה פחות חושב.
כך הגענו למסמך הצולע, שלא כלל בתוכו את המניע לכל המלחמה הזו, והוא שחרור החטופים ללא כל תנאי. היעדר הסעיף הזה כתנאי מרכזי להפסקת האש, מעידה על כישלון צורם ורמיסת כבודו של כל אחד ואחד מאזרחי המדינה - גם תושבי הצפון שספגו את הקטיושות בגבורה, וגם תושבי המרכז והדרום שחיבקו, תמכו, סייעו ותרמו לצפון ולחיילי צה"ל כדי להקל ככל האפשר את כאבם.
המלחמה מול החיזבאללה לא תמה, היא תשוב מהר יותר ממה שכל אחד יכול לשער, וחשוב שהלקחים יילמדו וצה"ל ייערך לקרב הבא, אך חשוב יותר שראש הממשלה, שר הביטחון וחברי הממשלה יקומו ויתפטרו לאלתר, כי באמת ביישתם אותנו.
