סודיות בנקאית והפרתה

החשיפה העיתונאית בדבר פניית הרמטכ"ל לבנק, שעות ספורות לאחר חטיפת שני החיילים ללבנון, לשם מכירת כל תיק ניירות הערך שלו, גרמה לגלים תקשורתיים ניכרים. הידיעה ידעה לספר בדייקנות מופלאה את שעת פנייתו לבנק, את זהות הסניף בו מנהל הוא את חשבונו, ואת שווי תיק ניירות הערך שלו במועד הבקשה למכירתו. מבלי להתייחס לידיעה מבחינה ערכית-לאומית, ברור בעליל כי פרסומה גרם לפגיעה חמורה בפרטיותו, ולפריצה חמורה בחומת הסודיות הבנקאית. במאמרנו זה נתמקד בשאלות המשפטיות הנובעות מהפרסום, ואשר מן הראוי שאף הן יעמדו לדיון ציבורי: א. הפגיעה בזכות לפרטיות. ב. משמעות השגת המידע תוך הפרה לכאורה של חובת סודיות הבנק, שגרמה לפגיעה אנושה ונזיקית בפרטיות הרמטכ"ל. הזכות לפרטיות הינה עיקרון בסיסי, אשר הוכר גם כזכות יסוד בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. אין צורך להכביר מילים נשגבות על זכות בסיסית זו. עם כל ה"עליהום" על הרמטכ"ל (וכאמור מבלי להתייחס לפעולתו מבחינה ערכית), יש לזכור כי אף הוא אדם, בעל זכות לפרטיות, וחובה על כל אזרח להלחם בפגיעה בפרטיות זו. היום זה הוא, מחר זה אתה. חובת הסודיות של בנק מעבר לפגיעה בפרטיות, הידיעה שפורסמה מהווה סיבה לדאגה בפגיעה החמורה בסודיות הבנקאית - הליבה של יחסי האמון שבין הלקוח לבנק. הכיצד אדם הנותן הוראה לבנקאי שלו בקשר לרכושו בבנק, מגלה יום אחד כי כל הציבור שותף להוראות שנתן? האם פרסום חושפני זה עלול להיות נחלת חלקו של כל אחד מאיתנו? אמנם חובת הסודיות של בנק כלפי לקוחותיו איננה חובה מוחלטת, אלא יחסית. הפסיקה הכירה כי לחובת הסודיות של בנק יש חריגים, כגון: כשהבנק מבקש להגן על עצמו, כשהגלוי נובע מחובה שבדין, מקום שהגילוי נעשה מכח הסמכתו המפורשת או מכללא של הלקוח, וכן אף כשקיימת חובה לגלות לציבור. על פניו, בנסיבות המקרה הנדון, אין מקום לחריגים, ונראה כי נפרצה פרצה חמורה בחובת הסודיות של הבנק כלפי לקוחותיו. לא רק זאת: פרסום פרטים מדויקים ומלאים של מכירת תיק ניירות הערך, יוצרת הנחה סבירה כי מר שרוני - כתב מעריב שעשה מלאכתו שלו נאמנה וחשף פרשייה זו - ראה את הוראת המכירה (באישור טלפוני) עצמה, או תיעוד בנקאי אחר לעסקה זו. חובת הסודיות של הבנק מעוגנת בחקיקה ובפסיקה ענפה, ואין לה עוררין. לכאורה, פרסום הידיעה מהווה הפרת חובת הסודיות הבנקאית מכוח שלושת אלו:- א. פקודת הבנקאות, 1941, סעיף 15א. שכותרתו: "סודיות", אוסר על בנקאי לגלות ידיעה שנמסרה לו ולא להראות מסמך שהוגש לו לפי פקודה זו. הפקודה קובעת סנקציה פלילית(שנת מאסר) וכן קנס כספי למפר ההוראה. ב. חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, הקובע את האיסור הבסיסי לפגיעה בפרטיות של הזולת, ובהגדרת אופן הפגיעה בפרטיות, מציג חלופות שונות, מהן כמה הניתנות ליישום בענייננו, כגון: • הפרה של חובת סודיות שנקבעה בדין לגבי ענייניו הפרטיים של אדם; • הפרה של חובת סודיות לגבי ענייניו הפרטיים של אדם, שנקבעה בהסכם מפורש או משתמע; • שימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה; נציין, כי הפרת הוראות חוק הגנת הפרטיות מהווה עוולה אזרחית (פיצוי כספי), וכן סנקציה פלילית (מאסר). ג. חוק העונשין התשל"ז-1977, הקובע בסעיף 496 את עיקרון הסודיות המקצועית. כידוע, בידי הבנקים מאגר מידע עצום. השימוש בו שלא לטובת ענייניו של הלקוח, מעורר שאלות קשות בסוגית הזכות לפרטיות ולצנעת הפרט, וליחסי האמון של הציבור במערכת הבנקאית. יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט א' גולדברג שפסק: " מוסכם על הכל כי מוטלת על הבנק חובת סודיות לגבי ענייניו של לקוחו. חובת הסודיות עולה מעצם טיבו של החוזה שבין הבנק והלקוח, ומאופיה של מערכת היחסים שביניהם. עניינו של הלקוח כי פעולותיו הכספיות ומצבו הכלכלי לא יהיו נחלת הכלל, ונותן הוא את אמונו בבנק, כי לא ייתן להם פומבי. המערכת הבנקאית מושתתת על יחסי אמון וחובת סודיות ... בלעדי אלה לא תיכון, ונמצא אז נפגע גם האינטרס הלאומי-כלכלי בקיומה של מערכת זאת. אינטרס ציבורי זה הוא שנותן ייחוד לחובת הסודיות הבנקאית ...". (רע"א 1917/92, סקולר נ' ג'רבי, פ"ד מז(5), 764). נדגיש, כי המשמעות המשפטית לפרסום המידע הסודי חמורה עוד יותר: המידע הבנקאי מרוכז במערכת מידע ממוחשבת. המחוקק הכיר, ובצדק רב, בסיכון היתר הקיים בניצול מידע ממאגר מידע ממוחשב. לפיכך, נקבע בחוק הגנת הפרטיות פרק מיוחד ביחס לכך, ובו הוראות מחמירות ביותר ביחס ל"דליפת" מידע ממאגר מידע ממוחשב. החוק מגדיר נתונים על מצב כלכלי של אדם כ"מידע רגיש", ומורה על אחריות בעל מאגר מידע, המחזיק במאגר מידע או מנהל מאגר מידע, כאחראי לאבטחת המידע שבמאגר המידע. בהתאם להוראות פרק זה, הסנקציה על "דליפת" המידע ממאגר המידע הממוחשב אינה רק כספית-נזיקית, אלא אף פלילית - חמורה במיוחד: 5 שנות מאסר. נוסיף ונציין, כי, על פניו, פרסום הפרשייה מהווה אף עוולה אזרחית, כמו גם עבירה פלילית לפי חוק איסור לשון הרע. נראה, כי הכתב, מר שרוני, חוסה במסגרת הגנות החוק לפרסום זה, שאמיתותו הוכחה ע"י הרמטכ"ל עצמו, וזאת מכוח העניין הציבורי שיש לפרסום. ברם, ספק אם הגנה זו תעמוד לבנק או למי מעובדיו שיקבע כי הפר את הוראות החוק. הצגנו, בתמצית, את השאלות המשפטיות המתעוררות עקב פרסום הידיעה. לאן הן יובילו, וכיצד יפעלו הגופים המעורבים? האם הבנק יפעל לבירור המדליף שבין כתליו וימצה עמו מלוא חומרת הדין, ע"מ למנוע תופעות אלו בעתיד? האם עתידים אנו להתבשר על חקירה משטרתית לאיתור המדליף בבנק?האם הרמטכ"ל ימצה זכויותיו המשפטיות להיפרע על נזקיו עקב הפרסום השלילי? האם רשם מאגרי המידע יפעל להגשת תביעות כנגד מנהל/בעל מאגר המידע הבנקאי? ימים יגידו!