בלימודי מדיניות ציבורית לקראת תואר שני באוניברסיטת תל אביב, הפקולטה למדעי החברה, עלתה השאלה בדבר ההבדל בין פוליטיקאי לבין מדינאי, או - במונחים אחרים - ההבדל בין עסקן לבין מנהיג. אף שההבדל הוא תהומי, יש קושי רב בזיהוי.
רק לעתים רחוקות נוצר מצב בו זיהויו של המנהיג נעשה בעוד הוא מצוי ופעיל על הבמה הפוליטית, כשבדרך כלל זיהוי המנהיג נעשה לאחר בחינה פרספקטיבית, כחלוף עשרות שנים.
הגילוי המוקדם של המנהיג, קורה או יכול לקרות כאשר המאורעות ההיסטוריים מתרחשים בקצב מואץ, ואין קצב יותר מואץ מזה המתקיים במדינת ישראל לאור האירועים ההיסטוריים הפוקדים אותה בעת האחרונה.
ההבדל העיקרי בין המנהיג לבין העסקן הפוליטי נעוץ בתפישת עולמם של השניים:
בעוד שהמדינאי-המנהיג שם בראש מעייניו את טובת המדינה וחושב ומתכנן את צעדיו לאורה, העסקן דואג בעיקר לכיסאו. בעוד שהמדינאי מסגל את חשיבתו לטווח הארוך, הפוליטיקאי רואה קצר. הראייה קצרת הטווח לא נובעת מפגם כלשהו בכושר החשיבה של הפוליטיקאי, אלא היא פועל יוצא של תקופת כהונתו בת הארבע או החמש שנים, והעובדה שלא כל כך חשוב לו מה יהיה לאחר מכן. זאת, אלא אם כן הוא באופן אישי מעוניין להתמודד על כיסאו לתקופת כהונה נוספת, או אז יעלה טווח הראייה שלו מארבע לשמונה שנים, אך לעולם לא יימדד במונחים של קיום המדינה בה הוא חי ופועל - עשרות ומאות שנים.
בבחינה כזו, בדיעבד, אומרים על ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, דויד בן-גוריון - גם אלה החולקים על דרכו - כי הוא היה מנהיג אמיתי, והיו שכבר ראו זאת במשך עבודתם המשותפת עמו.
ומה עניין בנימין נתניהו לכאן? נתניהו מזוהה על-ידי כמנהיג. איני משתייך למפלגה פוליטית, ואל נא תטעו בכך.
מבחן האינטרסים האישיים
בנימין נתניהו עבר מבחן זה בכבוד, לא רק בתוכניתו הכלכלית שהצילה את משק מדינת ישראל מעברי פי פחת על חשבון הפופולריות האישית שלו, דבר שבא לידי ביטוי בלתי הוגן בבחירות האחרונות, אלא גם - ובעיקר - נוכח דרכו עמנו לעומת כישוריו ויכולותיו. כישורים אלו באו לידי המחשה באמירה כי היה יכול לעשות קריירה פוליטית בארה"ב [וברמה של נשיא ארה"ב], כמו גם בסכום המפורסם של שכרו - 60,000 דולר להרצאה [ולא חשוב כלל כמה הרצאות יכול לתת והיכן ברחבי העולם במחיר זה], ועוד.
אבל מבחן זה אינו מספיק; יש בין הפוליטיקאים שבקרבנו רבים העומדים לכאורה במבחן האינטרסים האישיים, ועדיין אינם במעמד של מנהיג.
מבחן טווח הראייה
לפני הבחירות לכנסת, היה זה נתניהו, היחיד מבין המתמודדים, שדיבר על מלחמה. לא מתוך נבואה, אלא בזכות ראייה נכונה ובלתי משוחדת. הוא דחה בנאומיו את השאננות, ולא הסכים להיות שותף לאופוריה בה היו נתונים יריביו. ביטל את החלומות, לא הסכים לתחזיות ש"יהיה כאן כיף", ומיד לאחר שהציל את הכלכלה - בא כ"רואה שחורות" אל הביטחון, ונחשד בשל כך כפסימיסט, לחוץ ומה לא.
אלא שה"שחור" שהוא ראה, העם השאנן בציון - חווה על בשרו, ודי מהר. להבהיר: אין כאן שום ניבוי.
אכן, רוב הסיכויים, בדיעבד, היו לטובת ההשערה שהכול ימשיך להיות בסדר. תורת הסיכויים מלמדת אותנו כי לישיש בן 90 יש סיכוי גבוה באופן מפתיע לשרוד עד גיל 92, גם כאשר תוחלת החיים היא רק 80 שנה, וסיכוי עוד יותר גבוה לשרוד עד גיל 91. מי שרוצה להגיע רק עד גיל 91, יכול לבנות על זה ולהיות אופטימי. לפיכך, הדואג לכיסאו, לעולם לא ישדר פסימיות לאומה, לעולם לא "יראה שחורות" בתעמולת בחירות, גם כאשר רוב הסיכויים הם שהכול יסתדר כאילו הכול שפיר.
עובדה, יצאנו מלבנון וקיבלנו שש שנות שקט. מי שרוצה רק שש שנים, משיג את מטרתו והפוליטיקאי אף בונה כך את יעדיו.
אין אלו היעדים של המדינה.
מבחנים נוספים
יש להודות כי כמעט בכל מבחן נוסף אחר, ידו של בנימין נתניהו תהיה על העליונה, מול כל מתחרה. עד כדי כך הדבר, שרבים ממתנגדיו הפכו את יתרונותיו - ל"חסרונות". אין טעם רב לפרט את שידוע וברור.
סיכום
אירועי ההווה מביאים לפתחנו את האפשרות לבחון נכוחה מי הוא מנהיג בימינו. כל שדרוש הוא להשתחרר משטיפת מוח תקשורתית ומעמדות פוליטיות-כיתתיות שאבד עליהן הכלח, ולבחון נכוחה, מחדש, את הדרך.