הנשים התרעמו לאחרונה על ירידת מספרן בכנסת לשפל חסר תקדים. עובדה זו אמורה דווקא לשמח את הגברים, שהרי כך יוכלו לקדם את ענייניהם בכנסת בקלות יתרה. אך הפלא ופלא: למרות הרוב הגברי המוחץ בכנסת, נושאים הקרובים ללב הגבר מדשדשים זה שנים ונקברים בוועדות למיניהן. כיצד קורה הדבר, שחוק פרס למשל עובר תוך שבוע, ואילו חקיקה נאורה בכל הנוגע למזונות ולמשמורת מתעכבת שנים?
מעבר לעובדה שמצב זה מבליט את התפוררות האחווה הגברית, כחלק מהתפוררות הלכידות החברתית בכלל, מצב זה גם נובע מהאפיל האלקטורלי של האג'נדה הפמיניסטית. כידוע, בפוליטיקה הפוסט-מודרנית של היום הפוליטיקאים סוחרים בעמדותיהם האידיאולוגיות ללא בושה למען המטרה האחת והיחידה של שיפור עמדות פוליטי. כך יש גם להבין את התמיכה באג'נדה הפמיניסטית דווקא מצד גברים: הנשים השכילו ליצור זיקה בין פמיניזם לערכים נאורים של "שוויון" ו"קבלת האחר", אשר כל טירון פוליטי יודע שהם מהווים נכס אלקטורלי עסיסי.
כך, חבר כנסת חדש המנסה לבסס את מעמדו הציבורי יקפוץ על המציאה וימהר לתמוך בעמדות פמיניסטיות, ולו רק כדי למצב את עצמו כ"נאור" ו"ליברלי".
אך מהי בדיוק הזיקה בין פמיניזם לאותם ערכים נשגבים? אין ספק שהפמיניזם נולד כתנועת מחאה אותנטית, שמחתה בצדק נגד הדרה ותיוג של נשים. אולם כתנועות מחאה רבות, גם הפמיניזם הגיע לשלב ההתאבנות שלו. כוח המחאה הראשוני תורגם למשרות ולתקציבים המוקדשים כיום רובם ככולם להנצחה ממוסדת של דמות הגבר כתוקפן ושל דמות האישה כקרבן.
הפמיניזם של היום - שניתן לכנותו פמיניזם "דוגמטי" - נוקט למעשה בדיוק באותם אמצעים שכנגדם מחה: ראשית, בניכוס ערכים נאורים למין הנשי. שנית, בתיוג מגמתי של המין הגברי כישות אלימה ועקרה רגשית, אשר מוביל להדרתו מחיי המשפחה ומשמש להצדקת הפיכתו למושא לסחיטה כלכלית ותו לא.
כך נוצר מצב חדש, שבו הפמיניזם בגלגולו הדוגמטי אינו מייצג עוד נאמנה ערכים נאורים אלא דווקא פועל נגדם. יותר מכל, מצב זה התגלם בדמותה הגרוטסקית של הפמיניסטית הדגולה שגודלה על ברכי דה-בובאר וקריסטבה, הלא היא הח"כית לשעבר ענבל גבריאלי, שעצם היבחרותה לכנסת בעסקת ביבים מאפיוזית מהווה אות קלון לדמוקרטיה הישראלית.
כמי שחרט את השוויון על דגלו, איזו סיבה בעולם יש למשל לפמיניזם להתנגד לשוויון בנשיאה בנטל גידול הילדים לאחר הגירושים. הרי חלוקה שוויונית של הנטל עולה בקנה אחד עם האינטרס הפמיניסטי, בסייעה לחילוץ האישה ממה שמכונה "הספירה הביתית", ולפיתוח עצמאותה הכלכלית.
הבה לא ניתמם: ההתנגדות נובעת רובה ככולה משיקולים כלכליים צרים, שהרי אובדן הבכורה בנשיאה בנטל משמעו גם אובדן הלגיטימיות של תביעת המזונות. רווח כלכלי זה הוא שמאפשר את צורת הקיום החדשה של "האם החד-הורית", שאינה אלא צורת קיום אוטרקית אשר מקום האחר הגברי נפקד ממנה במוצהר. הערכים הנשגבים נשכחו אם כן זה מכבר. מה שנותר מהפמיניזם בהקשרו הסוציו-פוליטי הוא מכונת כסף משומנת המקדשת כל אמצעי לקידום מטרותיה, גם אם הוא כרוך בבגידה בערכי היסוד שלה עצמה.
עורו חברי הכנסת היקרים: תמיכה בפמיניזם אינה מבטיחה אוטומטית את הילת הנאורות הנכספת. להפך: תמיכה בפמיניזם משמעה במקרים רבים דווקא שותפות בתיוג ובהדרה. במקום לאמץ באופן עיוור את האג'נדה הפמיניסטית בתקווה שזו תתרום לקידומכם הפוליטי, הגיע הזמן, חברי הכנסת היקרים, לבחון גם את הפמיניזם באור ביקורתי. שהרי כפי שגם הפמיניסטיות יודעות היטב, הביקורתיות היא בשר מבשרה של הנאורות.
אם ברצונכם להיות נאורים באמת, הגיע הזמן שתפקחו את עיניכם לתיוג ולהדרה של האבות הגרושים הנגרסים עד עפר בגלגלי מערכות המשפט והרווחה. תמיכה בעניינם אינה נאורה פחות מתמיכה בפמיניזם. יש לנתק את הזיקה הפבלובית בין נאורות לפמיניזם ולחדול מלפזול לעברו משיקולים אלקטורליים. במקביל, יש לחלץ את מצוקת האבות הגרושים מהפינות היותר סהרוריות של השיח הציבורי, ולעשות שימוש מוצדק ברוב הגברי בכנסת להשגת שוויון מגדרי.
זכרו, כל גבר הוא אב גרוש בפוטנציה. מצוקת האב הגרוש הרחוקה מלבך כיום יכולה להיות המצוקה שלך עצמך מחר. אתה הבנת את זה, חיימק'ה?
