כולם מדברים, כולם כותבים. על מה? על מחדלי המלחמה שטרם הסתיימה כי אף מטרה שלה עוד לא הושגה. כל תוכניות הקשקשת בערוצי טלוויזיה ורדיו, כל העיתונים בחברה החלמאית שלנו מלאי סיפורים על מחדלים ופשלות. כאילו לא היו מעשי גבורה והישגים גדולים.
המלחמה גבתה מחיר יקר – עשרות הרוגים ומאות פצועים – הם התשלום בעבור גדיעת הזרוע הארוכה של המפלצת האירנית שהתמקמה בגבולנו הצפוני. ומה קורה עכשיו? לא שמתם לב?
עוד פעם צה"ל בורח מלבנון! וצבא לבנוני מתמקם בגבולנו. וכשצה"ל בורח – כל החלטה בינלאומית נהפכת לנייר חסר משמעות. לא יכול להיות מחדל גדול מזה!
אם זה יתרחש סופית – נחזור למצב התחלתי שממנו התחילה המלחמה. חיזבאללה לא צריך יותר מכמה שבועות, אולי פחות מזה כדי לחדש את הציוד ולקבל דיוויזיה או שתיים מאירן – וסיבוב הבא מתחיל מאותה הנקודה.
אבל עובדה – צה"ל כבש שטח חשוב בדרום הלבנון שיכול להיות (אם להשתמש בקצת תבונה) לשמש קלף מיקוח חשוב להשגת מטרות מדיניות של המלחמה ואסור לאבד אותו – זה פתח בטוח למלחמה חדשה.
כמו שלא היה היגיון במהלכי המלחמה, כך אין שום היגיון בהתנהגות מערכת מדינית וצבאית כאחד בנסיגה חפוזה מהשטח שדם רב נשפך בכיבושו. המטרה החשובה היתה הרחקת כוחות עוינים מגבולנו. איך אפשר להשיג מטרה זו? לפי היגיון פשוט (ודיברו על זה בהתחלת המלחמה) - צריכים לייצב שטח ביטחון ריק מתושבים – שטח סטרילי ברוחב 3-7 ק"מ מקו הגבול ולהודיע שזהו הפיקדון הנמצא בידינו עד שכוח בינלאומי יתפרס בכל השטח דרומית מליטני וינקה אותו ממחבלים.
במידה והדבר יעשה – אפשר להעביר את השטח בשלבים לשליטה בינלאומית ולבנונית. במידה ולא – הוא יכול להיות קו הפרדה למשך כל הזמן הדרוש. אפשר לייצב את הקו ברכסי הרים השולטים על השטח, לבנות ביצורים ושדות מוקשים – להגן עליו יהיה הרבה יותר קל מאשר להגן על קו הגבול. וכל הדיבורים על הבוץ הלבנוני הם טמטום, כי רצועת הביטחון הזו תהיה שונה לגמרה מקודמתה שאהוד ברק ברח ממנה וגרם לשרשרת מלחמות עקובות מדם בקרב עמנו.
איך שהעניינים מתנהלים עכשיו, אף אחד לא חושב על דברים גורליים, אלא רק על כיסוי התחת והתחמקות מאחריות. חייבים לעצור את הבריחה - במלחמה הבאה המחיר יהיה כבד הרבה יותר! חייבים לעצור את המחדל!
