מי שרואה בוועדת חקירה ממשלתית את חזות הכל לפתרון הבעיות והשאלות שהתעוררו במלחמת לבנון השנייה - טועה ומטעה. בדיקת תוצאותיהן והשפעתן של ועדות החקירה הקודמות כגון: ועדת אגרנט, ועדת כהן, ועדת שמגר (על רצח רבין), ועדת בייסקי לנושא מפולת המניות בבנקים, ועדת השופט אור - על אירועי אוקטובר במגזר הערבי - מגיע למסקנה מתסכלת, שהשפעתן על תהליכי הממשל וקבלת ההחלטות, לא היו מהותיות ומשפיעות ולא השאירו רישומם על החברה הישראלית כמצופה מהן עם מינויים.
ועדת אגרנט - שקיבלה מראש מנדט צר ביותר, לא עסקה כלל בדרג המדיני והטילה את כל "התיק" על הרמטכ"ל אלעזר-דדו, שלא בצדק, שלא בצורה הוגנת, במיוחד לאור העובדה שהעובדות והאירועים של מלחמת יום כיפור לא הובילו חד-משמעית לכיוונו הבלעדי של הרמטכ"ל דדו. מכאן אין ללמוד שלא היתה לו יד וחלק בכשל המודיעיני, ובאימוץ הקונצפציה של "סבירות נמוכה למלחמה", למרות אזהרות ורמזורים אדומים שנדלקו אצל חלק מקציני צה"ל וקציני מודיעין (ראה מאמרי על אי הפעלת אמצעים מיוחדים במלחמת יום כיפור), ולמרות זאת הוועדה לא נטלה סמכות טבעית אינהרנטית ובדקה גם את תפקוד הממשלה, גולדה מאיר, משה דיין והקבינט - ומכאן האכזבה, התסכול וכשלון הוועדה על מסקנותיה.
ועדת כהן, שחקרה את אירועי "סברה ושתילה" במלחמת לבנון הראשונה, הגיעה למסקנה תמוהה ששר הביטחון דאז, אריק שרון, אחראי על אירועי הרצח של הפלנגות הנוצריות, ישירות או בעקיפין. מסקנה מרחיקת לכת, לא צודקת, שהטילה צל על כוונותיו ומעשיו של שרון, שלא בצורה מידתית והוגנת.
יתירה מכך, הוועדה המליצה על העברתם מהתפקיד של שרון וקציני צה"ל, בתור עונש אדמיניסטרטיבי שבספק גדול אם נמצא בסמכות הוועדה שפעלה יותר כבית משפט מאשר כוועדת בדיקה.
נושא זה, הוא אחד הקווים המנחים והחלשים במינוי ועדות החקירה הממשלתיות. הן ממונות על-ידי נשיא בית המשפט העליון, בראש הוועדה יושב שופט בית המשפט העליון במינוי או בדימוס ולפעמים גם שני שופטים, כמו בוועדת אור.
התוצאה - הוועדות מתנהלות כאלו מדובר בבית משפט אזרחי וניסוח המסקנות הוא בצורת פסק דין. התוצאות היו בדרך כלל מאכזבות והשפעתן על שינויים במערכות הממשל, מאוחרות ולא מהותיות - אם בכלל.
ועדת אור על אירועי אוקטובר הגיעה למסקנות שטחיות, לא מיצתה את עצמה, הרכב הוועדה היה חסר ולקוי ולא מתאים לסוגיות שעמדו על הפרק. יתירה מכך, הציבור הערבי ונציגיו שהופיעו בפני הוועדה ביקשו לבדוק את היחסים בין הערבים ליהודים, מאז מלחמת השחרור, לרבות טענותיהם על קיפוח ואפליה - נושאים שהוועדה לא הוסמכה ולא יכלה לדון בהם.
היה ברור מלכתחילה ששני הצדדים יצאו מקופחים ולא מרוצים ויתנערו מהמסקנות, כמו שהוכיחה המציאות - המסקנה: הוועדה שנמשכה חודשים רבים, לא השיגה כמעט אף אחת ממטרותיה. הוועדה לא דנה ולא ניתחה את סוגית ההסתה של המנהיגות הערבית, הן על-ידי הח"כים הערביים והן המנהיגות הדתית לפני ותוך מהומות אוקטובר. ולכן לא פלא שתוצאות הוועדה היו אכזבה ציבורית.
ועדת שמגר לבדיקת רצח רבין, השאירה באוויר תמיהות רבות, בנקודות מהותיות וחשובות, כגון: מי צעק "סרק-סרק", קריאה שאולי הצילה את חיו של הרוצח יגאל עמיר. איך זה שצלם, שלא ברור איך הגיע לזירה, צילם משך שעה ארוכה את הצד האחורי והלא חשוב של האירוע - את מגרש החנייה ואת יגאל עמיר שמחכה להזדמנות הרצח. מה מעניין במגרש חניה אחורי שמצלמים אותו באדיקות?
האם יגאל עמיר פעל לבדו, מה מניעיו, מי עזר לו (פרט לאחיו וחברו) - מה לגבי המנהיגים הרוחניים שלו וחלקם בתמיכה ובסעד רוחני. בקיצור - מסקנות לא מלאות ומאכזבות שפתרונן אולי יוודע בעתיד, אם יגאל עמיר יתוודה או יכתוב ספר.
ואם נוסיף על כל אלה את יסוד הזמן, הזמן הרב שוועדה מעין זו צריכה כדי לתפקד בהצלחה, כלומר: בין שנה לשנתיים, התוצאות לכשיגיעו לא היו רלוונטיות ולא ניתנות ליישום.
מי שחוגג על הקמת וועדת חקירה, הם עורכי דין, שמקבלים עבדוה רבה, מכובדת, חשיפה תקשורתית ותשלום נאות בצידו. הפוליטיקאים חוגגים ומחכים לעריפת ראשים, התפנות תפקידים ואולי חילופי שלטון. התקשורת - יש לה תעסוקה, הדלפות, סקופים וכותרות למכביר.
מלמד הוועדות יש אפשרויות נוספות, מהירות וטובות יותר. אם רצה שר הביטחון להקדים את כולם ולהוריד מעצמו לחץ תקשורתי וציבורי - אסור היה לו למנות צוות בדיקה, ללא סמכויות ושיניים, עם מנדט מוגבל בעיקר כלפי מטה ולא כלפי מעלה. ובמיוחד לא להעמיד בראשו את הרמטכ"ל ליפקין-שחק, מקורבו ויועצו במלחמה, שהרי האנומליה והאבסורד שבמינוי בולטים לעין כל.
יכול היה עמיר פרץ מכוח סמכותו למנות ועדת חקירה מכוח חוק השיפוט הצבאי - 1955, ועדה עם סמכות רחבה יותר וקשת אמצעים טובה יותר.
אבל מעל הכל ובנוסף לכל הצוותים והבדיקות אפשר למנות ועדה פרלמנטרית מתוך וועדת חוץ וביטחון, שהיא אומנם פוליטית ואינטרסנטית, אבל ניתן לדאוג שתהיה מאוזנת, רצינית, מעמיקה ותרכוש את אמון הציבור, בבדיקתה ומסקנותיה. ההצעה הטובה ביותר בנסיבות הקיימות, למנות ועדת בדיקה ממשלתית (להבדיל מוועדת חקירה ממשלתית) שתמונה על-ידי ראש הממשלה באישור הממשלה בראשות שופט בדימוס או אישיות ציבורית ידועה נטולת נטיות פוליטיות (או שניהם ביחד) עם מנדט בדיקה משמעותי ורחב - בנוסח ועדת זיילר.
בנוסף לכך אסור לשכוח שגם מבקר המדינה, השופט מיכה לינדנשטראוס, יש לו את הכלים המתאימים לבדיקת חלקים נרחבים מהתקלות והשגיאות שנעשו במהלך המלחמה, כמו מוכנות העורף והימ"חים בצה"ל.
מה שברור וגלוי - האירועים של מלחמת לבנון 2 דורשים בדיקה מעמיקה בתחומים רבים, החל מההכנות למבצע, מוכנות המילואים, מוכנות הימ"חים עליהם כבר העיר מבקר המדינה הקודם, השופט גולדברג - וכנראה שהרבה לא נעשה. חוסר ציוד בסיסי, חוסר אמצעי לחימה ואימונים - החלטות אופרטיביות אולי שגויות ובלבול במטרות שהורדו לביצוע, הפעלת כלל כוחות היבשה וחיל האוויר.
לגבי הטענה שנשמעה מפי חבורת אלופים - שרמטכ"ל מחיל האוויר, לא יכול להיות מפקד הצבא שרובו בנוי על חילות יבשה. לטענה מעין זו אין בסיס וביסוס רציונאלי.
הרמטכ"ל הוא בדימוי ציורי דומה למנצח תזמורת. המנצח - לא מנגן על כל הכלים ולפעמים רק על כלי אחד בלבד, אבל כדי להיות מנצח תזמורת, עליו לראות ולהרגיש את כל היצירה, לשמוע את כל הצלילים של כל הכלים ואת ההתאמה, התזמון והשילוב שביניהם. זה גם תפקידו של הרמטכ"ל ולא הפעלת כוחות יבשה, ארטילריה, ים או יחידות מובחרות וקומנדו למיניהן. למטרה זו יש לו סגן רמטכ"ל, מפקד כוחות היבשה, אלופי פיקודים, מפקד חיל הים, תותחים, הנדסה וכו', שהם יועציו המקצועיים - ומכאן שאין כל מניעה שרמטכ"ל, קצין מוכשר ונבון יהיה גם לא מחילות היבשה דווקא - שהרי הגנרלים היבשתיים לא מבינים באוויר ובים.
לגבי הטענה שרמטכ"ל מחיל האוויר, הוא בעל אוריינטציה וקונצפציה אווירית לפתרון בעיות קרקע - יש בכך ממש, אבל אותו עיקרון חל גם על מפקדי זרועות היבשה, שמאמינים שרק חילות היבשה בלבד, יצליחו להכריע את המערכה. הפעלת חיל האוויר בצורה מסיבית לפני כוחות היבשה היתה במקומה והכשירה את הקרקע לכוח היבשתי - ובכך מנעה ממנו סיבוכים מיותרים וקורבנות בנפש ובציוד.
במלחמה מודרנית ואלקטרונית, יש משקל רב לצבא ממוחשב, ומקום חיוני לחיל האוויר , אך אין הכרעה וניצחון ללא תפיסה וחזקה קרקעית על-ידי כוחות יבשה.
ולסיום הערה: לעניין ההתבטאות היותר אומללה של ראש אכ"א אליעזר שטרן, שהיא לא רק נגועה בחוסר רגישות ואי נכונות עובדתית, שהרי תל אביב וגם ערים אחרות שיצאו במזל מהמלחמה, מלאיות באנשי מילואים, סדיר, קציני צבא בדרגות בכירות וגם במשפחות שכולות, לכן אמירה מעין זו דורשת מתן נזיפה חמורה מצד הרמטכ"ל והציבור - ללא צורך בוועדת בדיקה.