עריפת ראשים אינה הפתרון

בכל המהומה הציבורית המתחוללת בארץ אחרי מלחמת לבנון השלישית ראוי לעצור לרגע, להציב את האירועים בפרופורציה הולמת ולבחון, מה בעצם האופציות לגבי הדרך הנכונה ללכת בה בעתיד. המצב ההתחלתי ערב המלחמה היה כזה: ראש הממשלה ושר הביטחון שירתו בתפקידם כשלושה חודשים; צה"ל ניצב בסופו של תהליך ממושך בו עבר המשקל המרכזי לחיל האוויר, לחיל הים ומעט לכוחות חיל רגלים שפעלו בשטחים כמשטרה מזוינת. צבא היבשה נותר קטן ומוזנח, השירות במילואים היה מיועד רק לפריירים והיקף המשתמטים משירות, בהסכמת השלטונות, הלך וגדל. בנוסף לשני הקודקודים, הוצב בראש הצבא רמטכ"ל - דווקא איש חיל האוויר - כשמולו התמודד האלוף גבי אשכנזי, מפקד מוכשר ועתיר ניסיון בלחימה בלבנון. מי מינה את הרמטכ"ל דן חלוץ? אריק שרון ראש הממשלה דאז שנודע כמפקד שדה מהולל. מה היתה כוונתו של שרון במינויו של חלוץ איננו יודעים לבטח, אבל בהחלט יתכן כי שרון הגיע למסקנה שהבעיה העיקרית העומדת בפני ישראל בעתיד הנראה לעין איננה לבנון אלא אירן, וכדי להתמודד עם אירן דרוש לנו חיל אוויר חזק, חיל ים עם צוללות נושאות טילים, מערך הגנה משוכלל בפני טילים של האויב וכן מערך הגנה בפני אמצעי לחימה לא קונווציונלים כולל נשק כימי וביולוגי הנמצא כבר בידי האויב האירני. ומן הטעם הזה בחר שרון דווקא באיש חיל האוויר לפקד על צה"ל. ההחלטה של הממשלה בראשות אולמרט לצאת למלחמה היתה נועזת ובעלת משמעות היסטורית בחשיבותה. היא התקבלה בתזמון נכון לקראת העימות הצפוי בחודשים הקרובים עם אירן. המטרה האמיתית של המלחמה היתה להסיר את האיום האירני לפגוע בישראל דרך לבנון ובכך למנוע מאיתנו ומהאמריקנים חופש פעולה באירן. המלחמה צמצמה משמעותית, לתקופה כנראה מוגבלת אבל קריטית, את האיום המנופח של הטילים. היא גם הציפה את הבעיות האמיתיות בהן אנו והמזרח התיכון חיים. הבהרה זו חשובה מאין כמוה כלפי פנים וגם כלפי חוץ. נכון שמטרות המלחמה כפי שהוצגו על-ידי ראש הממשלה אולמרט ושר הביטחון פרץ היו בחלקן הזויות, אבל ניהול המלחמה, שהוגדר כהססני, היה אחראי וחסך חיי אדם. התקיפות מהאוויר (ומהים) היוו את הכלי העיקרי הן כדי לפגוע במשגרי הטילים הגדולים, הן כדי לגבות מחיר יקר מהתוקפן והדבר אכן הוביל לרצון האויב להגיע להפסקת אש. אילו יצאנו למלחמה קרקעית מהירה לכיבוש כל דרום לבנון היה מספר הקורבנות שלנו עולה עד לפי שלוש או יותר וכלל לא בטוח שההישגים שלנו היו יותר משמעותיים. למרות הדברים האלה יש לי ביקורת על המהלכים הקרקעיים אבל רק בהקשר להרחבת הלחימה הקרקעית ביום האחרון, צעד שעלה בחיי יותר משלושים לוחמים והביא תועלת זעומה. אבל שגיאות אינן נחלתם הבלעדית של אולמרט ופרץ. שגיאות נעשו גם על-ידי בן-גוריון הגדול (למשל פרשת לטרון). קיימת בארץ ביקורת רבה ומוצדקת על מערך התמיכה בעורף האזרחי. גם כאן הבעיה היא בריחה ממושכת של הממשל מאחריות לטיפול באזרח הנזקק. האשמה נופלת, לדעתי, על הכנסת המייצגת אינטרסים כיתתיים צרים ועל ממשלות עבר ולא רק על הממשלה הנוכחית. יתכן גם שגורמי ממשל, כל ממשל, לא רק שאינם רוצים אלא אולי גם אינם יכולים לטפל באזרח הנזקק בעת חירום. כדוגמא לכך ניתן להציג את הכישלון של שלטונות ארה"ב בטיפול בנפגעי הסופה בניו-אורלינס. הקריאה המציפה כיום את ישראל בתביעה להדיח את "כל מי שזז", ללא דיון רציני של מה ניתן היה לעשות לעומת מה שנעשה, מה נעשה היטב ומה נעשה פחות טוב, ומה תרומתו של איש זה או אחר להזנחה שנתגלתה - היא קריאה פופוליסטית ומכשלה. שהרי אם נדיח את כולם את מי נציב במקום אלה שנדיח תוך התלהמות? את אלה שלא עשו דבר ולכן לא טעו (ביינתים)? האם כל מה שעשתה שלישיית הצמרת - ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל - היה רק אוסף של טעויות? האם לא תרמו תרומה משמעותית לבטחון המדינה בשלב המלחמה הנוכחי? האם הם האחראים הבלעדיים לכל המחדלים וההזנחה שנתגלו והצטברו במשך שנים מתוך תפיסה מוטעית? האם מפקדים שלא נלחמו עד-כה במלחמה של ממש (כולל מפקדי אוגדות) יודחו בגלל שגיאות גם אם עקומת הלימוד שלהם טובה והם רכשו ניסיון והשתפרו במהלך הקרבות? האם פיטורין של ראש הממשלה ושר הביטחון הם המענה הנכון? אני בספק. בעיני עדיפה החלפת חלק מהשרים והרחבת הקואליציה כדי שלממשלה יכנסו כוחות מבטיחים חדשים. יש לבדוק מחדש את כל המשתמטים משירות צבאי, כפי שהדבר נעשה לאחר מלחמת יום הכיפורים. לגבי קציני הצבא יש לנהוג בתבונה ולהבחין בין מפקדים שחוסר הניסיון היה בתחילה בעוכרם אבל סיימו את הלחימה היטב, לבין מי כאלה שעקומת הלימוד שלהם היתה גרועה ועל-כן ראוי שיילכו הביתה. בכל מקרה נראה לי כי בכל מה שקשור בהסקת מסקנות ראוי שידם של עורכי דין לא תהיה בדבר. עריפת ראשים כוללת איננה המתכון לפתרון הבעיות. מה שצריך לעשות עתה הוא לבדוק את כל המהלכים, כולל הרקע ההיסטורי שלהם, תוך ראיית המטרה העיקרית: התמודדות בדרך הנכונה מול איום קיומי מצד אירן. התהליכים הפופוליסטיים המתקיימים כיום בחברה הישראלית והנדחפים על-ידי התקשורת עלולים - אם יתקבלו - לפגוע במוכנות שלנו לקראת המלחמה העתידית עם אירן.